נולד :  6.9.1951   /  ו' אלול תשי"א

נפטר :  3.5.1987  /  ד' אייר תשמ"ז

נולד בחולדה לישראל ותלה בירנבוים.

  בצבא שירת בחיל אוויר, ועם סיום שירותו שב הביתה. ריכז את ענף גידולי שדה, אקונומיה, מחלקת הכשרות בתנועה. מילא תפקידים בוועדות וניהל מחלקה בשנאי חולדה. ריכז את חברת הילדים והיה מדריך חקלאי בהיאחזות מורג. נפטר ממחלת הסרטן בערב יום העצמאות והוא בן 35. יהא זיכרו ברוך

מוישה שלנו – דברים על קברו

  באנו הנה לכאן, עכשיו, קרוביך, ידידיך, אוהביך. באנו מוקדם מדי. לא היינו צריכים להיות כאן עכשיו, באמת שלא. לא עכשיו, לא בשבילך.

  במשך החודשים האחרונים נקשרנו אליך עוד יותר, עקבנו אחר מאבקך הנואש. עזרנו, ניסינו לא לקבל. לא להאמין. לחשוב שלא ירחק היום וסיכוייך יגברו, ומדי פעם, עת נתקלו מבטינו אמרו העיניים הכול. ידעת טוב מאיתנו, ושמרת עמוק את סודך הנורא.

  מוישה שלנו, חבר מנוער. בית ילדים, ספסל לימודים, טיולי חטיבה, הפעילות בחברת הילדים. אתה תמיד במרכז, דואג, מארגן, מזיז, מעין שר חוץ, אשר תמיד יש לו הקשרים הנכונים בחלונות הגבוהים.

  בגרות, עבודה בצוותא בגידולי שדה, אחריות, דייקנות, מסירות – תכונות אשר ילווך למשך כל חייך הקצרים בכל אשר עשית ונגעת.

  סיום בית הספר, "ילדות זוהרת ברוכת השנים", צבא, מחלות, שמחות, אבל. החיים לא לקחו אותך בקלות מוישה, מאז ומתמיד: קשיי נשימה, אלרגיה, בעיות בריאות. אולם אתה אינך שם לב לקטנות שכאלה: תפקיד בחיל האוויר – ביצוע למופת! ריכוז ענף גידולי שדה א'-ב'! אקונומיה, מחלקת הכשרות בתנועה, ועדות, ניהול מחלקה בשנאי-חולדה הכול לפי מיטב המסורת: כושר ארגון למופת, לעולם אינך מזניח פרט, אחריות, דייקנות, מסירות.

  ואולם תכונתך המופלאה ביותר – עם כול האחריות והמשימות שנטלת על כתפיך – מעולם לא הסתכסכת ולו עם אדם אחד.

  כולנו אהבנוך, היית לנו כאח, היית יקר לנו, לכולנו. כמו רוח טובה העוברת בין החוחים ושריטה אין בבשרה. ככדורסלן מאומן המכדרר בין שחקני היריב, קולע ללא עבירה, ללא מגע אישי, וירטואוז. מוישה שלנו: הפועל תל אביב, חתיכת שוקולד טובה, גלידה ענקית בגביע, ובקיאות אין קץ במתרחש. אין דבר שאינך יודע.

  צומת דרכים, אבן שואבת, אשר הכול בוטחים בה ומפקידים בה את סודם ללא חשש. מוישה שלנו: שנים של חיי קיבוץ לימדונו להביט ללא אומר, לשדר בעינינו את שלא אווה פינו לומר, פן נתפס לרגשנות מיותרת, סנטימנטליות! אהבנו אותך, מוישה, בכול ליבנו. עכשיו עלינו לומר לך שלום.

  מחלה נבזית בחרה בך לקורבן, מתעתעת בך ובנו איתך: קוטעת תקוות ומכזיבה, מטילה ומיד שוב מכה וחוזרת. מבחן שאין עילאי ממנו. ייסורים שעל גבול שפיות הדעת. ואתה עמדת בכבוד בכל כדרכך בקודש, דרכך המעוררת כבוד.

  לפתע בגרת בעשר שנים, שיירי ילדותך ניטלו ממך בחתף, ואנחנו עוקבים בחרדה מהצד וקצרה ידינו מלהושיע.

  מוישה שלנו, עכשיו אתה כבר שם, למעלה. אם יש אלוהים, כמו שמספרים, הוא בטח כבר הכין לך תקציב רציני, משהו הדורש מסירות, אחריות, שלא להחסיר אף פרט. כדאי לו שישמור אותך קרוב אליו; אפילו הוא זקוק בוודאי לחבר'ה כמוך.

  מוישה שלנו, בוא לא נקרא לכך מספד, אף כי ליבנו בוכה, מספדים הרי נועדו לאחרים, לא לך. בוא נקרא לכך פרידה.

  היה שלום חבר יקר, ותנוח בשלום על משכבך תחת כנפי השכינה. אהבנו אותך ולעולם נאהב.

נדי