הררי גיל
נולד – 1953 / תשי"ג
נפל ברמת הגולן – 20.10.1973 / כ"ד תשרי תשל"ד
גיל
גיל הגיע לחולדה עם חיוך על הפנים, ותחילת דבריו בענייני ספורט היו. כך הוא הגיע וכך הוא היה עד סוף ימיו. ברור שהזיכרון הטוב ביותר קשור לימיו האחרונים של גיל. כל ביקור שלו כאן היה מלווה בהמון חיוכים, כל סיפור היה כאילו מצחיק, ובסופו של דבר הגיעו הדברים לשאלות ודברים בקשר לספורט.
לבית הספר שלנו הגיע בתחילת התיכון. את השיגעון שלו לספורט וביחוד לכדורגל ועוד יותר ל"הפועל" תל אביב ידעו כולם. ואני זוכרת כמה פעמים היה בא למורה, או אף היה מגיע למנהל בית הספר עם איזה סיפור שקרה משהו במשפחה, כדי שיוכל לצאת הביתה והיה ברור שיש באותו יום משחק של "הפועל" תל אביב. הכדורגל היה ממש בדמו: בחדרו היו תמונות כדורגלנים, כובע ספורט עם כדורגל. היה בעל ידע לא נורמלי בכל מיני אירועי ספורט ואף מכל השנים הקודמות. גיל אהב גם מוזיקה, ואף אהב את כול הקשור בכך: במסיבות ריקודים לא היה מרבה לרקוד, אך תמיד דאג שלא תחסר המוזיקה לריקודים. גיל אהב במיוחד את שירו של אריק איינשטיין שבו מוזכרת השורה: "הפועל תל אביב שוב מפסיד, למה, למה..." והלמה למה הזה היה בשבילו כאילו זה היה רק לפני רגע, כאשר היה מתחיל פתאום לרקוד וממש להשתולל ולצעוק מילים אלה: למה, למה... וכך אחרי כל הפסד של "הפועל" תל אביב שהיה שומע עליו ברדיו ולאחר השיר היה מתחיל להסביר, להתווכח ולנתח.
נראה שגיל לא התלהב במיוחד מהצבא היה מגיע הנה ומיד כאילו פורק כל עול. היה פושט את המדים, פורע את שערו, כדי שייראה ארוך יותר, עונד על חזהו איזו שרשרת ומארגן מוזיקה.
מלכה צמח
אכן היה זה גיל
אם קיים היה סמל לגיל הרי היה זה גיל הררי. הבחור היה "בלתי עציב", וגם כשסבל וקיטר עשה זאת עם חיוך וסגנון כזה שלעולם לא ידעת אם הוא מתכוון ברצינות. בשני מקרים אהבתי במיוחד לראות את גיל: כשהיינו חוזים בטלביזיה במשחקי הליגה האנגלית, היה מתאר את המשחק ומתקן את הקריין אם לא ציין את השמות נכון. גיל הכיר את כל הליגה האנגלית באופן אישי, ותוך כדי משחק היה מזכיר משחקים נושנים ומציין את דקות ההבקעה וכמובן מי הבקיע. המילים האחרונות ששמעתי מפיו היו כחצי שעה לפני מותו כשחזר לאחר שהתהפך עם משאית. שאלתי אותו איך הוא מסתדר בלי עיתון ספורט כל בוקר והוא הרגיע אותי, כי אימו וחברתו מציפים אותו באינפורמציה שהן קולטות מתחנות רדיו זרות ובעיתוני חוץ. כאשר היו נשמעים צלילי להקת "כוורת" ולא חשוב מאיזה טווח, היה גיל תופס טרנזיסטור, מצמיד אותו לאוזן ומנתק מגע עם העולם. הרבה מחברי נפלו, ובוודאי אזכור את כולם, אבל אין לי ספק שבכל פעם שאשמע את הצלילים הראשונים של שירי להקת "כוורת" מיד אזכור את גיל.
גיל הלך מאיתנו בצורה כה פתאומית ומכאיבה. הוא היה ההרוג הראשון בפלוגה, וסבורני שעד היום לא כולם עיכלו את העובדה שאותו גיל "בלתי עציב" אינו מחייך יותר. גיל הלך מאיתנו ולא ישוב יותר אך דמותו החביבה תישאר איתנו לנצח.
אילן פרישמן
לזיכרו של גיל
ביום שהודיעו לנו על נפילתו של גיל בקרבות – קיבלנו אנו, בנות כיתתו, גלויה ממנו. אומרים שיש חיים גם אחרי המוות. לכן הייתי רוצה לענות לו במעין מכתב תשובה.
אתה זוכר גיל, איך בשיעורי הספרות תמיד היית נהנה מהביטוי: "המחאה הקוסמית"? זה היה מין ביטוי כזה חדש, בומבסטי, שאפשר היה לצעוק אותו בקול, או סתם לשרבב אותו לאיזה ויכוח, ואז לפרוץ בצחוק. למעשה הרבה הוא לא אמר לנו, הבנו מה זה אבל זה הכול. ועכשיו, עכשיו, אתה הוא חלק מהמחאה הקוסמית. עכשיו אנחנו צריכים לבכות ולשאול, למה, בעצם צריך שיקרה כך בעולם בו אנו חיים.
אני מתארת לעצמי איך היית חוזר אחרי המלחמה. כזה גבוה, תמיר, לבטח עוד יותר "שחיף" מאשר היית תמיד. היית ודאי מרגיע אותנו ואומר: "שטויות בנות, הכול יעבור בשלום". אני חושבת עליך כעת ונזכרת סתם בכל מיני אירועים. למשל כשבאת בפעם הראשונה לחולדה והיית כזה ביישן, עד שהבנים היו צריכים להתערב איתך, כדי שתזמין מספר מסוים של בנות לריקוד. אני זוכרת איך בטיולים השנתיים היינו נותנים לך לאכול את כל התירסים. או איך שאבא שלי ז"ל היה מתפעל מזיכרונך המפליא שהתבטא במיוחד בשיעורי התנ"ך, ואני כבר לא מדברת על הספורט.
אני רואה אותך עומד מולי לבוש בגדי עבודה ומתווכח בהתלהבות ובנפנוף זרועות כמה שהעבודה שלכם בנים, יצרנית היא, ואילו שלנו, הבנות, לא שווה. אולם נדמה לי שהתכונה אותה אהבתי ביותר אצלך הייתה החביבות. תמיד רץ לכולם, לשאול לשלומם, תמיד משתדל לספר שוב ושוב אותן בדיחות כדי שכולם ישמעו וייהנו.
בטירונות שלך ובמלחמה אתה היית הבן הראשון ששלח לנו מכתב. וגם אם היית לפעמים רב עם מישהו תמיד היית יודע כיצד להתפייס איתו באיזו מין אלגנטיות.
כן גיל יקירנו (כך כתבתי לך באחד המכתבים שבטח כבר לא הספקת לקבלו) תמיד רצית שנאהב אותך ונזכור אותך, ולא נותר לי אלא להבטיח לך שאכן זאת נעשה.
מילכה