חולדאי עוזר

נולד:    7.7.1907   /  כ"ה תמוז תרס"ז

נפטר :  27.12.1969  /  י"ח טבת תש"ל

מראשוני העולים של תנועת גורדוניה. היה חבר בקבוצה בחדרה ועימה עבר לחולדה. היה מפקד חולדה במאורעות 1936 – 1939. תחילה בחר להיות רועה צאן, ועם הקמת בית הספר בחולדה ב-1942 הפך למורה הראשון ולמנהל הראשון של בית הספר בחולדה. תקופת עוזר בבית הספר הייתה תקופה חלוצית . בית הספר במקום היה הכרח בעיניו, ששום חישוב של כדאיות לא יכול לו. בשיניים החזיק את בית הספר ולא נתן לחסלו. שני חגים נקבעו ע" עוזר במסורת בית הספר ובמסורת הקבוצה: חנוכה עם חגיגת בר-המצווה במרכז, וחגיגת פורים לילדים וחברים ביחד.

בן 62 היה במותו.

יהא זיכרו ברוך

דברי הספד

  התאספנו חברי הקבוצה, הילדים וחברים מכל קצות הארץ, להיפרד מעויזר היקר. גדול הכאב ואין המחשבה מסוגלת כרגע לעמוד על מלוא תכונותיו וסגולותיו של עויזר ועל מקומו בחברתנו, בקבוצה. משחר נעוריו, משנות נעוריו בגימנסיה העברית של "בראדה" בלודז' היה פעיל בחינוך הנוער לציונות ולארץ ישראל. עם הקמת "גורדוניה" בלודז' היה הרוח החיה בסניף הגדול הזה, ואחר כך נכנס לפעולה בהנהגה הראשית ובהנהגה העליונה, ובארץ המשיך את פעילותו הברוכה במסגרת איגוד "גורדוניה" ומטעמו אף יצא בשליחות ל"תנועה בפולין. בגיל 22 עלה ארצה עם הגרעין הראשון של קבוצת "גורדוניה" הראשונה בארץ. היה בין 23 החברים של הקבוצה הגליצאית, אשר הגיע ארצה בשנת 1929. הוא צורף לגרעין ככח תרבותי-חינוכי בעל השפעה וכושר מנהיגות אשר הייתה קבועה באישיותו. ימי חדרה עברו עליו תוך חבלי קליטה קשים בעבודה, בהסתגלות לאקלים ולתנאי החיים הקשים ולמחלת הקדחת.

  בחולדה היה בין ראשוני רועי הצאן במשך כמה שנים והזכיר כל חייו את תקופת עבודתו בענף הצאן כתקופה המאושרת בחייו. בימי המאורעות, בשנת 1937, נשלח לקורס של ה"הגנה" בעמק, ועם שובו נהיה מא"ז בחולדה. בשנת 1939 נשלח לסמינר הקיבוצים להכשיר עצמו לחינוך ילדינו. לא הייתה בחירה מוצלחת מזו. עם שובו מהלימודים, זכה לפתוח כיתה א' ראשונה במקום ומאז במשך 28 שנה עמד בראש בית הספר. הוא לא היה סתם מורה. הוא קבע את דרך חינוך הילדים, יצק את דפוסי החינוך הראשונים במוסד, ובמשך הזמן נוצרה זהות כמעט מוחלטת בינו לבין בית הספר. עויזר התמחה במדעי הטבע ואהב אותם אך יחד עם זה הקיף את כל תחומי הלמידה והחינוך, ושום תחום לא היה זר לו.

  עויזר היה אחר מכולנו – אישיות מקורית בכל: בהתנהגותו, בתגובותיו, בגישתו לבעיות, בהשקפותיו, וממילא התבלט בכל התחומים. היה משומרי חומות הערכים בחיי האדם והחברה. נאבק על שמירתם עד יומו האחרון. סלד מחדשנות לשמה שאינה פותרת כלום ובאה רק להרוס. היה הומניסטן וסלד מפוליטיקניות וולגרית, דורסנית, זו הקוטלת את האדם ומשפילה את כבודו. כל ימיו בקבוצה נלחם על קצת עדנה ביחסי אנוש, על חיים אסתטיים, תרבותיים, המעלים את האדם והחברה. העריך מאד את ערכו של הפרט בקבוצה והיה ער ללבטיו. החשיב את הקבוצה כערך עצמי מהותי, ולא ראה בעין יפה את הרדיפה אחר פונקציות. היה לא פעם מדגיש שהקבוצה מסוגלת לבנות את הפרט ולתת לו את מלוא עולמו, גם אם המסגרת היא צרה. לכן לא קיבל את הגרסה על רוחות חדשות המנשבות בציבור בארץ, ושהקבוצה מוכרחת בכול מחיר להשתלב בהן. לעומת זאת הסכים ונטה לקבל כל משב רוח חדש אם הוא פורה ומרענן, מעמיק ובונה.             לכאורה היה תקיף, אך יחד עם זאת רך לבב, מחמיר – אך בעל הבנה עמוקה למצוקות הזולת, ובעיקר למצוקות הילד והנוער. שמר כאילו על דיסטנס – ואין כמוהו מתעניין בכל פרט בחיי הילד ומלווה אותו בדאגה רבה בדרך החיים.

  חלש היה האיש בגופו – אך בעל מרץ, דינמיות ופעלתנות בלתי רגילים. ידע לשתוק, אך גם ידע להטיל עצמו לסערות החיים בבית הספר ובקבוצה. לא ויתר על דעתו ונלחם עליה בעקשנות רבה, בעוז נלחם – אך שמר על גבולות כבוד הזולת.

  גבר על הרבה ממצוקות חייו. אך על מחלתו האחרונה לא גבר. כשראיתיו יום לפני פטירתו בבית החולים דועך על ערש הדווי – נצבט הלב מכאב על שככה הולכת ומסתיימת פרשת חיים תוססת, פרשת חיי עויזר...

  את הנקה והבנים לא נוכל לנחם – כי אין ניחומים. הכאב הוא גדול ורק מפעל חייו של עויזר בקבוצה, מאות תלמידיו וחניכיו הם הגמול והם האור אשר יאירו תמיד את זיכרו של עויזר בליבנו.