נולד: 12.8.1914   /   כ' אב תרע"ד

נפטר :  4.9.78     /   ב' אלול תשל"ח

  הגיע לחולדה עם קבוצת 'ביצור' בשנת 1937. היה חבר ההנהגה הראשית של "גורדוניה". בחולדה היה פעיל בשטח המשקי, והיה בין השליחים לארצות הגולה לאחר מלחמת העולם השנייה, תחילה ברומניה ואחר כך בצרפת. בתקופת שליחותו נאסר וישב בכלא כ – 4 חודשים. היה מעורה בהרבה שטחים חקלאיים ובעיקר בכרמי גפן ויין. במסגרת פעילותו הציבורית עבד ב"איחוד", ב"מועצת הגפן והיין", ב"תנובה אקספורט" ועוד.  פעילותו הציבורית הענפה הייתה תמיד קשורה בפעילות משקית וחקלאית בחולדה.

בן 64 היה במותו. יהא זיכרו ברוך

לדמותו של דוד היקר

  ביום שני 4.9.1978 חזרתי מירושלים והלכתי לחדר האוכל לראות אם יש לי דואר. בחדר האוכל היה חושך לפנות ערב. מרחוק הבחנתי על לוח המודעות מודעה במסגרת שחורה: דוד איננו. עיני התערפלו. מאז ועד עכשיו אני רואה אותך דוידל'ה חי לנגד עיני.

  בני עיר אחת אנחנו ואני הכרתי את דוד מגיל צעיר ביותר. היה עלם יפהפה, מלא מרץ ופעלתני, אם בתנועה ואם בסניפי ההכשרה של "גורדוניה". תמיד היה חבל לו להפסיד רגע בחיים, בחיי פעילות מתמדת. היה נותן עזרה לכלל ולפרט. היו לו עיניים חייכניות, והקשבה לזולת והיו לו תמיד תשובות ישירות בלי התחמקות.

  ובקבוצה היה אחד האנשים הפעילים, ולא רק בתפקידיו המרובים אלא גם בעבודת כפיים. על דוד אפשר בהחלט להגיד: קודם כול הוא דרש מעצמו ואחר כך מאחרים.

דוד היה אדם בלתי רגיל. הוא חזה הרבה דברים מראש, ודברים שאז לא היו מקובלים בחברה... הוא לא נכנע, והרבה פעמים הצדק היה איתו. על מסירותו ועל כך שחבל היה לו על כול רגע בחייו  - ניתן לראות, שאפילו ביום האחרון לחייו הייתה מתוכננת אצלו פעילות והשתתפות בישיבה לאחר ביקור בבית החולים.

  בשנת 1966 חלה במחלת לב. אני עם אברהם ז"ל ביקרנו אותו בבית החולים. דוד צחק והתלוצץ על מחלתו ואמר לנו: "סתם כך השכיבו אותי לשלושה שבועות בבית החולים, והרי אני מרגיש מצויין"... אבל לא כן היה בזמן האחרון. כאשר חזר בלילה מבית החולים בא ישר לאכול בחדר האוכל, ישב על ידי ואמר לי: "עכשיו אני באמת חולה, אלא ששכנעתי את הרופאים לשחרר אותי כי מספיק שכבתי". את הסוד לקחת איתך  דודל'ה: האם רצית שדמותך תישאר כך: לראותך השכם בבוקר בבגדי העבודה ויוצא לכרם, ואחרי הצהריים אתה כבר מלובש כדי לנסוע לישיבה או לפגישה עם אישים, לסדר עניינים? תמיד הייתה הליכתך נמרצת, וחזותך צעירה ועיניך היו נוצצות. וכול זה נעלם עתה, ולא נראה אותך כך. אבל אתה לא נעלמת מלב חבריך.

  בפעם האחרונה ראיתיך לטייל עם נכדתך הקטנה גלי. כמה התגאית בסימה, בילדיך ובנכדיך. אמרת: "נכדים מוסיפים חיים".

  במה ננחם אותך סימה יקירתי, את הילדים ואת הנכדים? החיים מכתיבים לנו את הציווי לראות נחת בילדים ובנכדים, ואלה שהלכו לעולמם מצווים לנו את זאת.       

ברכה כהן