נולדה :   16.3.1916   /   י"א אדר ב' תרע"ו    

נפטרה :   19.1.1996   /   כ"ז טבת תשנ"ו      

בת אביגדור ומומצ'ה אדיסמן.

יחד עם חבריה מ"גורדוניה" עלתה ארצה בשנת 1935 והגיעה לכפר החורש שם עבדה בסיקול אבנים, עבודה קשה שקבעה את מצבה הבריאותי במשך כל שנות חייה הבאות.

  יחד עם קבוצתה "ביצור" מרומניה עברה לנטעים ומאוחר יותר לחולדה. כאן עבדה בכל עבודה שנדרשה ממנה, על פי סידור עבודה ועל פי מצבה הבריאותי. במשך שנים רבות עבדה במחסן ילדים והלבישה את ילדי הקבוצה. עם קום המדינה נסעה לחו"ל כדי לשוב ולהתאחד עם בעלה – דוד, אשר יצא כמה שנים קודם לכן לרומניה במסגרת עליה ב'.

  את ימי מלחמת העצמאות עשתה לבדה עם שני ילדיה ולאחר מאסרו של דוד יצאה לחו"ל כדי לאחד את המשפחה, וכדי לעבור ניתוח שלא ידעו לעשותו בארץ. שנים רבות סבלה מכאבים אך העבודה הייתה בעיניה קודש הקודשים והיא זו שהצילה אותה מאיבוד שפיות הדעת.

בת 80 הייתה במותה. יהא זיכרה ברוך

דברים על קברה

...יפה חברת ילדות ונפש של סימה אמרה לי כך: "כשהיינו חוזרות בלילה מסניף "גורדוניה" בעיירה שלנו היה קול צחוקה של סימה נשמע מקצה העיירה ועד קצה, היא תמיד הייתה מלאת שמחת חיים". נדמה לי לכן שהדרך הכי טובה להספיד את סימה, לו היינו יכולים לעשות באמת את מה שמתבקש, הייתה לעמוד כאן היום ולספר בדיחות, כי סימה יותר מכל תכונה אחרת שאפיינה אותה, הייתה אדם של חוש הומור בלתי נדלה ושל אירוניה. חברה אחרת אומרת שסימה הסתכלה על העולם בקריצה. תמיד חשבתי באמת שזו לא חוכמה כל כך גדולה להיות עצוב, לשאת את צער העולם על כתפיך ולהדביק בו את הסובבים אותך. הרבה יותר קשה זה להיות מצחיק ולהצחיק. לסימה ניתנה מתנת שמים זו – ההומור, והייתה לה היכולת לצחוק ולהיות מצחיקה. היא הייתה כמו "שרלו" של צ'רלי צ'פלין, זה שמביט על העולם בעין אירונית, מנוכרת קמעא, אבל גם טובה וגם למרבה הפלא עצובה.

  אני חושבת על בוקר בקיבוץ כולם ממהרים לעבודה, למי יש ראש למשהו, והנה יוצאת לה סימה כפופה מחמת כאבי הגב שהציקו לה כל הזמן, ובעיניים כחולות מחייכות רומזת לך בואי, יש לי משהו טוב לספר לך. וכבר היא צוחקת ומספרת את הבדיחה הכי מצחיקה ששמעת בחייך. ושתיכן עומדות על השביל, מסביב אנשים רמים ואתן צוחקות בתחושת שחרור נפלא של הרגע.

  הניגוד הזה בין הכרת הסבל העמוקה שהייתה לה ובין ראיית העולם שלה, שכמו לקחה את החיים בערבון מוגבל, הוא התמונה הכי חזקה שתישאר לי מסימה.

...עם סימה אפשר היה לדבר על הכל: היא קראה ספרים, אהבה לראות סרטים והתמצאה בענייני קולנוע ותרבות. לפעמים הייתה מספרת על אופרה שראתה בפריס או ברומא ואז היו עיניה מבריקות ופניה קורנים. סימה הייתה אם, אחות וגיסה, ויותר מאוחר סבתא אוהבת ומסורה. היא לעולם לא נרתעה מאירוח ומטיפול בבני משפחה שהיו זקוקים לה, בביתה באו ויצאו קרובים וזרים ולכולם האירה פניה ואת כולם קיבלה בברכה. הנכדים שלה היו לה מקור אהבה וגאווה. "אצלי בבית הדלת אף פעם לא נסגרת", היא הייתה אומרת, ובקולה יותר משמץ גאווה ושמחה על כך שילדיה ונכדיה אוהבים לבוא אליה ולהיות בחברתה.

נועה עמית