כהן טובה

נולד :   10.9.1911   /   ראש השנה תרע"א   

נפטרה :   2.3.1997   /   כ"ג אדר א' תשנ"ז    

  טובה נולדה בגליציה בעיירה יגולניצה להוריה אברהם ואסתר ברילר. למשפחה היו שבעה ילדים. כשהייתה טובה בת שלוש, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נשארה עם אימה בלבד, למשך כמה שנים כאשר אביה ושני האחים הגדולים "נתקעו" בצ'כוסלובקיה והם כל משך המלחמה לא ידעו מה קורה עימם.

  כשחזרו לאחר שלוש שנים, גויס האב לצבא הפולני ושוב נשארה המשפחה ללא אב, ופרנסת המשפחה על האם בלבד. הבית היה דתי מאד, האב היה מחסידי אושטין, והאם, שלא הייתה כל כך דתיה בעצמה, הקפידה על קלה כחמורה ללכת בדרכי האב. גם כשחזר האב משירותו בצבא הפולני המשיכה האם לשאת בעול הפרנסה והאב עסק הרבה בלימודי יהדות. למשפחה היה בית חרושת להפקת שומנים והאב עסק בעיקר בהנהלת חשבונות. הוא היה יהודי שלמד כל החיים, הן לימודי יהדות והן השכלה כללית, ידע כמה שפות והיה בעל ידע והשכלה.

  בשנת 1923 עלו שני האחים הבוגרים ארצה והסתדרו בעבודה, ובשנת 1929 עלתה יתר המשפחה, ההורים עם שאר חמשת הילדים, כאשר טובה הייתה בת 17.5 ואחותה הצעירה עדה, בת שלושה חודשים בלבד.

  בארץ למדה טובה כלכלה וחקלאות בבית הספר של חנה מייזל בתל אביב ולאחר מכן עבדה בפרדסי חדרה בקטיף ובמטבח הפועלים בפתח תקווה. שיקו, שהיה טרקטוריסט עובד חוץ מטעם הקבוצה היה בא לאכול במטבח בפתח תקווה ושם הכירו זה את זו והחליטו על חיים משותפים. בשנת 1937 הגיעה טובה לחולדה עם שיקו, לאחר שנישאו והקימו משפחה.

  קשיים רבים עמדו בדרכה של טובה, שלא התנסתה בחיי קבוצה קודם לכן. אך רצונה להתאקלם ולהתערות בחיי הקבוצה היה חזק מאד, ואכן הסתגלה ואהבה מאד את החיים האלה. טובה מילאה תפקידים שונים בקבוצה ובעיקר כמחסנאית ואקונומית ועשתה את עבודותיה במסירות ובחריצות, כש"נלחמה" כל העת לשפר את התנאים למען העובדים וכלל החברים.

  במלחמת השחרור נשארה לבשל למען החברים שנשארו בקבוצה בזמן ההפצצות הכבדות על הנקודה, והייתה נוסעת מדי פעם לבקר את הילדים שהיו בגלות בתל אביב. ברבות השנים הגיעה אמה של טובה – אסתר ברילר – לקבוצה לאחר שנשארה בודדה בביתה כשכל הילדים נישאו ועזבו את הבית.

  שיקו נפטר בשנת 1971 כשהיה בן 62 בלבד וטובה המשיכה בתפקודיה ובעבודתה אם כי הושפעה מאד מאסונה ושנים נשאה את כאבה וצערה בליבה. המשפחה גדלה, נוספו נכדים ונינים וכולם מצאו אצלה בית חם ואוהב, אוזן קשבת לכל מצוקה ומשאלה.

  בבית היו תמיד ילדי חוץ, מתנדבים ובני נוער מאומצים שהיו מתכנסים בעיקר בשבתות כשהארוחה המסורתית מלכדת את כולם סביב השולחן וסבתא טובה מארחת ומכינה את המאכלים מכל טוב ומכל הלב.

  בשנים האחרונות, כשהקיבוץ כבר לא היה מה שהיה, כאבה טובה מאד את המצב החדש. בקלטת שנשמרה בארכיון בה הוקלטה בשנת 1984 שמענו: "אוכל להגיד בהתייחס לשאר בני משפחתי שחיים בעיר, שהחיים בקבוצה הם החיים הכי טובים שאדם מסוגל לחיות, הכי טוב שיש, הרבה מעל לחיים הפרטיים. למרות שאנשים בחוץ מגיעים לנכסים ולאושר הרי נכסי הנפש עולים עליהם מעל לכל שיעור. משאלתי האחרונה שאוכל לתפקד בחיי הקבוצה, לעזור לאנשים כל זמן שאוכל לשרת, לתת ולקבל מהקבוצה את מה שהיא מסוגלת להעניק לאנשים במלוא האושר". וכל מילה נוספת מיותרת.

  בחמש השנים האחרונות לחייה מצאה באהרון קורנרייך חבר לחיים והיה ביניהם קשר יפה וחם, חיו יחד כמשפחה לכל דבר.

  הבנים, הנכדים של שניהם ביקרו הרבה והם זכו לאושר ולנחת מהמשפחה העניפה והאוהבת שטיפחה את הקשר הזה ושמחה בו מאד. חבל שבחודשים האחרונים לחייה סבלה מאד ולא נמצא מזור לכאביה הקשים. בכל זאת תמיד ביקשה שלא להכביד על מי שטיפל בה, לא להיות לנטל ולא לסבול כה רבות.     

בת 85 הייתה במותה. יהא זיכרה ברוך