נולד:   17.4.1915  /  ג' אייר תרע"ה

נפטר:   10.10.1944  /  כ"ג תשרי תש"ה

  יליד צ'כיה. עלה לארץ עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. שישה חודשים היה עצור בסרפנד [צריפין] ואחר כך שהה מספר חודשים במחנה עבודה.  ב- 1940 הצטרף לקבוצה. רחוק היה מחיי הקבוצה ומחיי העבודה, אבל פעם בו הרצון להסתגל ולהתאקלם – להיות פועל. נפטר ממחלת הטיפוס. בן  33 היה במותו.

יהא זיכרו ברוך

  כסיוט איום וארוך עברו עלינו שבעת הימים האחרונים מאז הגיעתנו הידיעה המחרידה על מותו של ארתור. כל זמן מחלתו ניסינו להשלות את עצמנו שגופו הצעיר וצמא החיים יתגבר – ולשווא. ארתור לוי, אשר טרם הספיק להכות שורש בחיי הארץ, שבק חיים לכל חי והלך בדרך שאין חזרה הימנה. וחבל מאד על חיים צעירים אלה אשר קופדו. הרבה מאד דרש עוד ארתור מהחיים ודרישותיו אלו לא תמלאנה עוד. בין יתר חברי חולדה שהלכו לעולמם בלא עת יישמר גם שמו בתוכנו לעד.  

שלושים למות ארתור

  טרגי היה מותו של ארתור כשם שטרגיים היו חייו בתוכנו. קשה להיות בודד ועזוב לנפשו לכל אחד בקבוצה – ושבעתיים קשים היו חייו על שום היותו אחד מכולנו. בואו, הסתגלותו, סבלו, לבטיו והשתרשותו בתוך החיים החדשים הם פרק אחד של היאבקות ממושכת שעה שעה, יום יום. נחוצים היו לו כוחות בלתי רגילים, בכדי להתגבר על כל אלה, להתאקלם, לסגל לעצמו כל ניב וכל צליל חדש, כל צעד וכל מעשה חדש. ובכל זאת הייתה הרגשה שהצליח בזה. ולכן גדול הכאב על שלא ניתן לו להמשיך איתנו ולהגיע לשביב של אושר פרטי, של סיפוק בחיים.

ארתור איננו

  לפני מספר שנים הגיע אלינו בתור מעפיל. עוד הספיק להרגיש את ידי הנאצים, ברח מפניהם ואחרי טלטולים רבים הגיע לחוף מבטחים. רחוק היה מחיי קבוצה ומחיי עבודה, אבל פעם בו הרצון להסתגל ולהתאקלם – להיות פועל. זוכר אני את עבודתו הראשונה אצלנו, עבדנו ביער, כרתנו עצים, ראיתי שקשה לו הידיים אינן מנוסות במשור אבל לא אמר אף מילה, המשיך, וככה גם ביום השני... ובגלל הרצון הזה נכנס לחיי עבודה, רצה לעבוד בשדה, ראה פרי בעמלו ומצא סיפוק בזה.

  כל הווייתו, הבעת פניו, הליכתו, שערות השיבה למרות היותו צעיר דרשו ממך כאילו התנהגות אחרת, דרך ארץ, משהו מיוחד, איזו אצילות קרנה מהם. כזר בא אלינו, הכל עלה לו בעמל. כל מילה עברית תפס בקושי, ובמאמצים עיכל אותה, אבל אחר כך היא כבר נשארה אצלו.

  בודד היה, חיפש ידידות, לכל אחד היה מוכן לשפוך את ליבו ולבקש קצת נוחם. לאט לאט התחיל להסתגל לחיינו ובזה עזר לו רצונו והנה לפתע נגדע מתכנו בלא עת, צעיר, על סף התחלת החיים. הגיעה המחלה וארתור איננו. באדמה שאותה הוא חרש מצא את מנוחתו. תהא מנוחתו עדן.