סגל צילה

נולדה :    13.9.1943  / י"ג אלול תש"ג

נפטרה :  24.12.1982  /  ח' טבת  ת שמ"ג

  נולדה בימי מלחמת העולם השנייה בבלגיה, שהייתה תחת כיבוש הגרמנים. אביה נתפש ונורה, ולאחר המלחמה עלתה עם אימה ארצה. האם נפטרה זמן קצר אח"כ וצילה הגיעה לחולדה כילדה בת 9-10 בשנת 1953.

  שנים רבות הייתה בוועדת קשר לחיילים ודאגה לכל מחסורם. עבדה בטיפול ילדים, עזרה למרכז המשק והמזכיר ובשעות הפנאי התמסרה לפעילות התנדבותית בארגון אקי"ם. הייתה פעילה בחיי התרבות והחברה, אהבה ללא קץ לכל הילדים, ילדים שלא היו לה.

בת 39 הייתה במותה. יהא זיכרה ברוך

חולדה מקום מבטחים

  צס נולדה בשנת 1943 בבריסל שבבלגיה. היו אלה ימי מלחמת העולם והשואה, ובלגיה הייתה תחת הכיבוש של הגרמנים. סבתא, אימא וצס שהו במקום מסתור. אביה, ז'ק, נעצר ע"י הגסטפו ונשלח למחנה השמדה. פעמיים הצליח להימלט ממרכבת המוות אולם נתפס במהירה. בשלישית נתפס ונורה. בתום המלחמה יצאו השלוש ממקום מסתורן והתיישבו בעיר בריסל. בשנת 1949 עלו צילה, אימה רוזה והסבתא לארץ ישראל. הרמן וקובה, שני האחים של אימא שלה קיבלו אותן בבואן ארצה ועימם הן התגוררו.

  כשנה לאחר בואן נפטרה הסבתא, ובאותה תקופה נתגלה גידול ממאיר אצל האם. המחלה הייתה חשוכת מרפא והלכה והתפשטה במהירות. היא אושפזה בבית חולים לחולים כרוניים, מאחר ונזקקה לטיפול סיעודי ממושך. הדוד הרמן ומשפחתו שהיו אז בארצות הברית, והדוד קובה שלקח על עצמו את הטיפול בצילה העבירה למשפחה אומנת בהדר רמתיים. בשנת 1952 נפטרה אימה של צילה בבית החולים בו שהתה. צילה נשארה לבד, ללא הורים, אח או אחות. קובה הדוד בחר בקיבוץ חולדה כבית חדש לצילה. היה זה הבית הראשון שלה, היה זה מקום בו זכתה לאהבה, חום, ידידות ומעל לכול מקום מבטחים.

עליז פה למעלה בעננה

  בשיכון הסוכנות, במעלה ארבע המדרגות, דרך דלת חורקת, בינות לחבילות, מתנות ועתיקות, אריגים ושבועונים הסתיים סיפור חיים. שמלה רחבה, לפעמים נעולה, לעיתים יחפה. מבושמת במיטב הבשמים ועדויה בתכשיטים עתיקים ויפים. תיק צד (שהכיל כל פרט) תלוי על שכם, תמיד אסתטית, למרות ועל אף המבנה החיצוני. כל שולחן בחדר האוכל שחסרו בו מפיות, החשיד את צס בנוכחות, בדרך כלל זה היה "ליד הים" (כפי שכינתה צס את מערב חדר האוכל).

  ממרבית כלי הרכב שיצאו מחולדה בצבץ הראש הבלונדי עם החיוך הממזרי ולו רק ל"שחמה" או ל"תנובה" להביא ביצים. כל נסיעה הייתה לה חגיגה. סידור הרכב התלוי מדי ערב בצורה סכמתית ויבשה, הפך למוקד קריאה בעת שצס ניהלה אותו. הצגות של ההתיישבות העובדת היו "מחוץ לתחום" לדידה. כך גם רחובות "הפרובינציה". בכל מקום הייתה מוטבעת ידה. החל מעגלת הכביסה המשוטטת-משולשת, דרך ציוד בית הילדים, ועד ללוח המודעות הססגוני והמעוטר. בית הילדים שצס עבדה בו היה מסודר ומטופח, ואוי לו למי שהפר חוק בלתי כתוב זה. צס הייתה בעלת אישיות חזקה, לפעמים בתוקף רב, ומי שהתחשבנה איתה יצאה בעור שיניה, (מצב שהשתדלנו להימנע ממנו), תמיד מוקפת ילדים מכל הגילים. צס הייתה התמורה המפצה ביותר לחשך הורים, ובכל עת שנדרשה היא הייתה הבייביסיטר הכי מבוקש. טלפונים, ניירת, ניהול עניינים וריכוז משק היו מטופלים ומאורגנים בדייקנות ובנאמנות.

  כולנו זכינו לתשומת לב זו או אחרת. כל הפתעה או מתנה אנונימית, מעוטרת בכתב יד עגלגל בתוספת תמונה מז'ורנל ידענו שידה בדבר. החיילים פונקו וזכו להתייחסות אישית ורגשית, קיבלו חבילות עם תמונות של חתיכות מעורטלות, הכל בטעם טוב ועם הומור רב. 

אהבה מאוחרת

  אינני יודעת איך זה קרה אבל אני גיליתי את צס רק לפני ארבע שנים. שלושים שנה הייתה היא כאן, וגם אני כמובן, ואיכשהו לא הצטלבו דרכינו. לא עבדנו יחד והיא לא טיפלה בילדי. קיומה היה ידוע ומוחשי, אבל לגבי די מרחוק. לפני ארבע שנים בערך התחלנו לעבוד יחד בשני פעוטונים שדלת עץ גדולה מפרידה, ויותר מכך – מחברת ביניהם, כי היא הייתה תמיד פתוחה כשצס עבדה, מפני שאצלה לא היו קיימות מחיצות כלשהן.

  זו הייתה פגישתי הראשונה הממשית איתה ונכבשתי בקסמי אישיותה. הכל היה אצלה בגדול, בהרבה, בשפע. הימים הטובים בהם באה לעבודה מוקדם מאד והבית היה מואר וחמים בחורף, השתייה מחכה לילדים על השולחן (ואצלי על השיש בדיוק כמו שאני אוהבה), הפטפון מנגן והילדים מתקבלים כמו נסיכים אמיתיים. והיו ימים בהם צס זועפת (על אמת) וצריך לקחת את כל העשירייה ופשוט להיעלם לכמה שעות עד יעבור זעם וצס תחזור לחייך. היה בצס חוסר שגרתיות והפתעות לרוב, נהגה ללכת עם הילדים לארוחות בוקר בכל מיני מקומות, פיקניקים בשפע והרבה אוכל כמובן. מסעות חפוזים עם הילדים, וכל מכונית מזדמנת הנוסעת למקום קרוב, או גם רחוק בלי להיצמד לסדר יום, פשוט איך שבא.     

  צס המוכשרת מאד והיצירתית מאד, למרות שמעולם לא למדה אומנות או ציור, כל הבית מילא את היצירות שלה. הסדינים הלבנים והמשעממים הופכים להיות עליזים וייחודיים, כאשר צס מציירת לכל ילד ציור בלעדי בלוויית אמרות כנף השייכות רק לו.

... להגיד כמה את חסרה לי צס? באמת שגם לי אין מילים לכך.

נירה זכאי