סלפטר מרים

נולדה:    1902   /   תרס"ב

נהרגה:   26.5.1948  / ט"ז אייר תש"ח

    בת מרדכי וציפורה, נולדה בשנת 1902 בעיר טרנופול שבגליציה. למדה בבית ספר למסחר. הייתה חברה ב"החלוץ" ופעלה רבות למען חינוך הנוער העברי בעירה. . הצטרפה לתנועת "גורודוניה" ועסקה בה בפעולה חינוכית. כשהרגישה שהלימודים בבית הספר מפריעים לפעולתה הציונית-חינוכית עזבה את בית הספר והתמסרה לפעולה הציונית. בהגיע לפולין הדי מאורעות תרפ"ט לא נחה ולא שקטה עד שעלתה ארצה בין ראשוני קבוצת "גורדוניה א'" בט"ו תשרי תר"ץ – 18.10.1929 והתיישבה עם קבוצתה בחדרה. כבר שם החלה לעסוק בענייני ביטחון.

  בבוא הקבוצה לחולדה עבדה בחקלאות  וביחוד בכבוש זיתים, ובזכותה יצאו מוניטין בארץ לזיתי חולדה. הצטרפה ל"הגנה" מיום בואה ארצה. הדריכה באיתות וגם בשימוש בנשק. התפקיד ההגנתי היה הראשון במעלה בין תפקידיה בקבוצת חולדה. ונתמנתה למפקדת חולדה בימים שאשה מאמנת קבוצת מגינים ומפקדת עליהם לא היה חיזיון נפרץ. בגלל מקרה אסון החליטה להסתלק מהשירות הלוחם. למדה חבישת פצעים על בוריה, התמסרה לעזרה ראשונה והייתה חובשת בקבוצה. הגישה עזרה לפצועים רבים בשעת הקרבות המרים בפריצת הדרך לירושלים במלחמת העצמאות, לפצועי כפר אוריה וחיילי החטיבות ששהו בחולדה במהלך המלחמה.

  בעלת יוזמה ומרץ סוער הייתה. מעטות כמותה ידעו להעריך את חשיבות ה"הגנה" גם בימי שלום. חייה היו קודש להקלת סבל הפצועים.  

  בשעת הפצצת חולדה על ידי המצרים מיהרה ורצה לקחת את הוריה למקום מחסה ונפלה מכדורי מקלע המטוס בדרכה אליהם. זו הנפש הסוערת שמנוחה לא ידעה, שכל חייה להט ומסירות ללא גבול לעבודה, לתפקיד, לכל משימה שהוטלה עליה- איכה כרעה- נפלה באותו יום רביעי, עת לא הרגישה בסכנה הגדולה בעת הפצצת האויב את חולדה ולא חשבה למצוא לה מקלט.

בת 46 הייתה במותה. יהא זיכרה ברוך

עברה שנה

עברה שנה מיום נפילתה של מרים סלפטר במערכה – ודבריה האחרונים עדיין מצלצלים באוזני. היה זה כשאווירוני האויב השתוללו מעל לראשנו ואנחנו שלוש חברות בתוך חפירה פתוחה וההרגשה שלנו שאלה הם הרגעים האחרונים שלנו. ופתאום הופיעה מרים מכיוון המרפאה, שם טיפלה בפצועים שזה עתה הביאום מחזית. שלושתנו נזפנו בה ודרשנו ממנה להיכנס לחפירה, אך היא ענתה לנו בקול תקיף כדרכה: ומי ידאג להורי?! אחרי רגעים מספר נודע לנו כי מרים איננה. יד המרצחים השיגה אותה כשהיא עדיין מלאת חיים ומרץ וכולה תקווה לעתיד ארצנו. במכתבה האחרון לאחותה היא כותבת: "אנו עומדים במערכה מכרעת. עלינו להיות מוכנים לקרבנות רבים. כל אדם בישראל חייב למסור את חייו לתקומת המדינה". דבריה האחרונים אלה מציינים את אופייה של מרים במשך כל ימי חייה. ראינו אותה תמיד כסמל של אחריות ונאמנות לעניינים כלליים. היא הקדישה את חייה הפרטיים למען הגשמת הרעיון, וכאשר הגורל דרש ממנה לעזוב את הקבוצה היא לא נכנעה לו, נשאה בגאווה את בדידותה ונשארה נאמנה לשאיפותיה. ודווקא מרים זאת לא זכתה לראות בהגשמת השאיפות בתקומת המדינה.

         דבריה האחרונים עדיין מצלצלים באוזניי.

         פשקה אבנרי