צימר צביקה

נולד :  28.6.1953  /   י"ג תמוז תשי"ג

נפל:    במלחמת יום הכיפורים בתעלת סואץ

7.10.1973  /  י"א תשרי תשל"ד

צביקה גדל והתחנך בקבוצת חולדה. בן ראשון לאחר שלוש בנות למינה ויצחק. הצטיין בלימודיו ובתחום הספורט, בעיקר המשחק הכדורסל. שיחק ב"הפועל" חולון וזכה להשתתף בנבחרת הנוער באליפות אירופה ביוון. אהב מוסיקה, ניגן בגיטרה והיה מרכז חיי החברה של כיתתו.

  הצטיין בקרב שהוביל למותו במעוז "אורקל" שעל גדות הסואץ וזכה בעיטור העוז אחרי מותו.

מכתב לצביקה

צביקה היקר שלום,

  חשבתי עשרות פעמים על מה לכתוב לך עכשיו, ואף פעם זה לא יצא אותו דבר. החלטתי לכתוב לך מכתב, משום שבאיזשהו מקום אני מאמין שאתה יכול לקרוא את המכתב. כן זה נראה די נאיבי, אבל יכול להיות שבמקום שבו אתה נמצא זה מציאותי מאד. אתה יודע, אחרי שנהרגת חשבתי על העניין הרבה. זה לא נתפש אצלי היית יותר מדי חי בשביל שזה יקרה לך. היית האדם החי ביותר שהכרתי, אני חושב שזה לא מתאים לך למות סתם כך, פתאום. לפעמים אני שם תקליט על הפטפון, ואז לפתע אני מחליף אותו באחר שאתה אהבת, אולי אתה בכל זאת שומע את המוזיקה יחד איתי ביים הטובים.

  אני הוגה בכך הרבה. ראיתי אותך חוזר, מופיע פתאום, מחליף את המדים, טופח לחבר'ה על השכם, וחוזר להיות מציאותי, אחד משלנו, אחד שאי אפשר בלעדיו. ראיתי אותך יורד מהמטוס של הצלב האדום, חוזר אלינו ומתייחס אל העניין כאל שגרה, דבר שמתחייב מן המציאות אולם רחוק רחוק מן המוות. ואז לפתע פורץ ניצוץ של תפישה, הלב דופק. והצער מכה בהלם, בחטף, ומיד העלם כלא היה. מתכסה ונחנק בתקוות, במחשבות. אולי אין המוות מוחלט כל כך כפי שחשבתי קודם, אולי לא צריך לפחד ממנו כלל. לא ייתכן שקבר וזיכרונות הם כל מה שנשאר מהאדם לאחר מותו. זה לא יכול היה לקרות לך צביקה, מוכרח להיות כאן איזה טריק, תעלול.

  אני יודע שלא ניפגש הרבה זמן עכשיו אבל זה לא יהיה לעולם. אני יודע שכולנו לא נשמח הרבה זמן כפי שידענו לשמוח לפני זה. הכל כבר לא יהיה יפה כמו קודם, אבל לא לנצח. זה עלול לקחת הרבה שנים, ואולי מעט, אבל אנחנו עוד ניפגש צביקה, נלחץ ידיים ונטפח איש לרעהו על השכם, נשאל "מה נשמע" ונשיב בחיוך קל כמו קודם, כאילו לא אירע דבר. נשוב לשחק טניס יחד, ולשוחח על בנות ונזכור את הכל. לא נשכל דבר כי ככה עשינו תמיד ושום דבר בעולם לא ימנע מאיתנו לעשות זאת שוב, אפילו לא הזמן. והלוא אתה יודע זאת יותר טוב ממני.

שלך, נדב

לצביקה

  אהבתיך צביקה, אהבתיך מאד. אהבתי את חן נעוריך ואת תפארת עלומיך. היית מרדן ולפעמים גם בועט. כדרך הדור הזה התקשית לקבל עלייך עול חוקים חוקקו קודמיך. אבל תמיד חשתי כי זוהי בסך הכל מרדנותו של סייח גזעי המסרב עדיין לקבל על עצמו את עולו של אוכף. אבל המיטיב להתבונן יוכל להבחין כבר בסוס המרוצים המובחר שלעתיד לבוא. ואמנם ברגעי מבחן והכרעה הוכחת זאת. ידועה הייתה נטיית ליבך לעסוק בספורט גם בצבא. אבל בבוא רגע ההכרעה אמרת: "גאוות הקיבוצניק שבי אינה מרשה לי לא להיות חייל קרבי". מבעד לעורו הרך של הנער פרץ כבר הגבר הכובש את רוחו וביום המבחן, אותו יום המר ונמהר התגלית כגבר במלוא הדרו.

  אהבתי את שיחותינו, ויכוחינו הארוכים והקצרים, כי בהם גילית שוב ושוב את כל עומק סקרנותך הנפלאה כלפי עולם ומלואו. כל חושיך היו מחודדים לקלוט, לראות, לחוש ולהריח את העולם סביבך, וביחוד להבין את האדם באשר הוא אדם.

  היית כשתיל באיבו, עסוק מאד: עסוק לקלוט את אור השמש, את אור המרחבים, את המזון האצור בקרקע גידולך, בכדי לצמוח ולגדול לאילן רב פארות.            והנה נגדע השתיל באיבו והלב דווי.    

אפרים אבנרי