כאשר בנו את חולדה במקומה הנוכחי הגיעו ימות המשיח – לכול משפחה היה חדר משלה, רק שלה, וללא שותפים. אלא שמקלחת ושירותים לא נכללו בחדר והיו ציבוריים. בניין המקלחת קיים עד היום ומשמש את ענף הבניין, ולידו בכיוון הגדר המקיפה את המכון עומד מבנה השירותים, של אז. המבנה היה מחולק לשניים – שני תאים לנשים ושני תאים לגברים.   על נייר טואלט טרם שמעו אז וכך, או שבמקרה הטוב מצאת בתא השירותים נייר עיתון, חתוך לדפים ותלוי על וו ברזל, מוכן לשימוש, פרי עבודתו של החבר/ה הסניטר, או שבמקרה הרע נאלצת להשתמש בעיתון שהבאת איתך לקרוא.  ומה קרה אם לא הבאת עיתון? אווו.. זה מה שקרה לעוזי יום אחד, והנה הוא רואה נייר מבצבץ מתחת לקיר המפריד בין התאים. עוזי מושך אליו את הנייר ולפתע נשמעת צעקה: "הי תפסיק למשוך, זה עיתון מהיום"! גג המקלחת הציבורית היה שטוח ומתחתיו שורת חלונות לאוורור.  בבואך להתקלח הכי חשוב היה לתפוס את הכפכפים (קבקבים בעברית צחה) מעץ גס עם רצועת בד מקדימה, כי אחרת נאלצת ללכת יחף על הרצפה, וזה לא היה נעים. המקלחת, משום מה, תוכננה כגן עדן למין החזק, שהרי על גג רעפים משופע לא ניתן לטפס. אך על הגג השטוח היה רק צריך לתפוס מקום, בעיקר מעל החלק הנשי של המקלחת. "מציצים" לא היה רק שם של סרט תל אביבי.