חולדאית - מושגי עבר
אספקה קטנה/חצרנות

היה המוסד שקדם למרכולית, בו חילקו – שרוכים, חומרי ניקוי, דברי סדקית למיניהם, וגם אמצעי מניעה, בדיסקרטיות ובצמצום. שעות הפתיחה לדברי אחד החצרנים, היו – "בין תשע וחצי לחצי עשר". שנים ארוכות היה מיקום האספקה הקטנה בצריף שבין הנגרייה לפסלייה של רובי. האחראי על המוסד החיוני הזה היה החצרן, ובהקשר לזה מסופר הקטע הבא: יום אחד חיסלו דוד עופר  ונתן היימן שק של 50 קילו תפוזים. דוד מאד אהב תפוזים ונתן, שהיה החצרן, היה צריך שק...

ארוחת ארבע 

בימים שעוד היה חדר אוכל, והוא פעל שבעה ימים בשבוע, שלוש ארוחות ביום נהגו לערוך כינוס משפחתי בשבתות, בארבע אחר הצהריים. למה בארבע? כי בשבע הייתה ארוחת ערב... הארוחה הייתה דלה, בהתאם למצב, והיוותה אתגר קשה בעיקר לבעלת הבית שהייתה צריכה ליצור יש מאין. המרכיב העיקרי היה סנדוויץ' עם ממרחים-ירקות וכו'. במהלך השנים נשאר הכינוס אך ככל שגדלו האפשרויות כן התגוון התפריט וזזה שעת ההתחלה עד שארוחת ארבע הפכה לארוחת ערב משפחתית במוצאי שבת.  

בית הרופא 

בעבר היה נהוג שלכול קיבוץ יש רופא והוא נמצא בו רוב היום, ואף גר בו. לשם כך נהגו להקצות דירה או לעיתים לבנות בית מיוחד לרופא ומשפחתו. בחולדה חצי מהמרפאה שימשה למגורי הרופא ומשפחתו. נולד ילד, בשעה טובה, לד"ר גיפס הידוע לטוב,וכדי שלא להפריע לאם נתלה שלט על הדלת: " לא לדפוק, הקטן ישן". 
גיוסים 
 גיוסים היו שיטה להתגבר על עבודה מיוחדת, בדרך כלל עונתית ולא תמיד נעימה. בדרך כלל התקיימו הגיוסים לפני שעות העבודה המקובלות או לאחר תום יום העבודה הרגיל. לעיתים רחוקות התקיימו הגיוסים בשבת. גם הילדים היו שותפים פעילים בהם. זכורים בעיקר- לטוב או לרע – גיוס לדילול ועישוב כותנה באביב, גיוס לאיסוף חבילות קש מהשדה וגיוסים המוניים לקטיף תפוחים, אשר בהם לבשו החברים מכנסיים עם כיסים ארוכים במיוחד – כדי להגדיל את כמות התפוחים שלקחו איתם חזרה הביתה. הגיוסים שייכים לתקופה בה הצד האידיאולוגי ועקרונות העבודה העצמית היו דומיננטיים בהוויה הקיבוצית, ועוד טרם שמעו על תאילנדים.   

דב נגד אריה 

זה היה הכינוי שניתן לקבוצות שהתמודדו זו מול זו בתחרות ספורט שנתית  שהייתה למסורת בביה"ס בחולדה. למה "דב" ולמה "אריה" ? לא ברור, אך אלה  היו הכינויים.כל התלמידים מכיתות א' עד י"ב חולקו לשתי קבוצות מעורבות. כל קבוצה הכינה  סיסמאות, שירים, סמל מיוחד שאיפיין אותה והמורים היו השופטים. ריצות 60 מ', 400 מ' ומרוץ שבדי, קפיצות למיניהן, זריקת דיסקוס והטלת כדור  תלי. ובמקביל – דילוגים בתוך שק, ריצה אחורה, מרוץ זוגות הקשורים יחדיו בחבל  ברגלם האמצעית, מרוץ עם כפות המוחזקות בפה ועליהן ביצה רכה... והשיא - משיכת  חבל. אלה הם מקצת ענפי הספורט שהתחרו בהם. בסוף היום היו מסכמים את הנקודות וקובעים מי הם הזוכים השנה – "הדובים" או  "האריות". מטף ועד זקן הגיעו בהמוניהם אנשי חולדה לצפות ביום הספורט. ומי שהיה שותף  לחוויה זו לא ישכחנה. 

דגל אדום 
סמל יום הפועלים הבינלאומי, הלוא הוא האחד במאי. כמו כל אנשי התנועה הסוציאליסטית הקפידו החברים להשתתף בהפגנות המאורגנות ובעיקר לתלות על מגדל המים את הדגל האדום. שנה אחר שנה בעקביות ודבקות הופיע הדגל על המגדל, עד שלא היה מי שיתלה, כי לדור השני זה כבר לא עבר. ולא עזרו הנזיפות בעלון הקבוצה או באסיפה – הדגל אופסן במחסן. 

דילול כותנה 

אחד מסימניו המובהקים של האביב – הדריל ידע לזרוע אך בצפיפות רבה והיה הכרח לעבור עם מעדרים בשורות הכותנה הארוכות, לדלל את הצמחים ולנכש עשבים. כולם נרתמו לגיוסים הנ"ל מאחר שהיו חובה, נרשמו היוצאים, קיבלו אישור מי שנמנע מהם מטעמים אילו ואחרים להשתתף, ואף גונו בעת הצורך. הגיוס היה גם מפגש חברתי רב חשיבות. למזלנו החקלאות המודרנית מצאה את הדרך לזרוע במרווח מתאים ולהשמיד העשבים ובכך ייתרה את הגיוסים.  
הבראה 
האוכל בשנות ה- 50 היה סטנדרטי ודל, והכול עם לחם. מרק עם לחם, קציצות עם לחם, בתה טובלים לחם ובארוחות עשר וארבע הרבה לחם עם ריבה. והיו כמובן "מיוחסים" שהיו זכאים לדיאטה וקיבלו עוף מבושל. אך פעם בשנה היינו מקבלים "שבוע הבראה". אז זכינו לקבל אוכל מיוחד ומגוון שהטבחיות הטובות טרחו לבשל עבורנו, קורטוב של פיצוי עבור כול השנה.

חלוקה 

אין הכוונה לשיטת החלוקה בה נאספו כספים בארצות הגולה למען יהודי ארץ ישראל, אלא ליום השבועי בו חילקו מצרכים לחברים בדרך כלל על הרמפה של המטבח. החלוקה כללה – גבינה צהובה, נקניק, קמח, מרגרינה וכן'. לפי עונות השנה חילקו גם פרי - תפוזים, תפוחים, מלונים, אבוקדו והיום רימונים. לעיתים גם ירקות. איך ידעו בעידן הטרום טלפוני ונטול הניידים על מועד החלוקה? הספיקה מודעה קטנה על לוח המודעות, או אמירה במחסן הבגדים וכבר ידעו החברים להתייצב עם "עגלות הפן" (פן יהיה משהו) במקום ובזמן המיועד. 

חצי שתים עשרה (או כל מספר אחר) 

" מתי אתה בא? – בחצי שתיים עשרה"   (כלומר אחת עשרה וחצי) כך דברו ותיקים בתרגום ישיר משפת האם שלהם.
חתונות 

החתונות בחולדה היו אירוע קהילתי, חווייתי ומאוד מושקע. היה טקס קבוע וחלק אמנותי – יצירתי, כיד הדמיון – פרי עמלה של ועדת התרבות אשר הכינה את  החגיגה. החלק המסורתי והקבוע כלל את - ריקודי השרל'ה, השר והטלילה לפי מסורת העיירה היהודית, את נאום המנחה, הלוא הוא "הפריילך"- לעיתים שיר ביידיש מפי ילדי המקום.  חתונה יהודית מכובדת כהלכתה, מבית אבא בפולין. האוכל – כיד המלך, תאווה לעיניים ולקיבה, והשמחה משותפת לכל הישוב  ולאורחים. ב – 1954 – חתונה ראשונה של הדור השני נערכת בבית הרצל הגמור למחצה. בת  הקיבוץ איתנה נישאת לבן זוגה, יוסי. לכבודם חוברה מגילת נישואין , אשר נכתבה על קלף ע"י סופר סת"ם, והיא מדברת בשבח הקמת בית בישראל ובשבח האכסניה, קבוצת חולדה. על המגילה חתמו בני הזוג והעבירו אותה לזוג הבא אחריהם. וכך נכתב במגילה בין השאר: "היא חולדה היושבת בירכתי השפלה בין תל אביב ובין ירושלים". "היא חולדה הנשקפת אל גיא חזיונות גבורה מימי דוד והחשמונאים.." " היא חולדה שחרבה בשנת תרפ"ט אחרי עמידת גבורה..." וכו' הלאה והלאה לאור זאת אימצו ליצני המקום את התשובה המתבקשת    לשאלה:"תגיד מאין אתה?" " מהיא חולדה!"                                                                             

מקלחת ושירותים ציבוריים

כאשר בנו את חולדה במקומה הנוכחי הגיעו ימות המשיח – לכול משפחה היה חדר משלה, רק שלה, וללא שותפים. אלא שמקלחת ושירותים לא נכללו בחדר והיו ציבוריים. בניין המקלחת קיים עד היום ומשמש את ענף הבניין, ולידו בכיוון הגדר המקיפה את המכון עומד מבנה השירותים, של אז. המבנה היה מחולק לשניים – שני תאים לנשים ושני תאים לגברים.   על נייר טואלט טרם שמעו אז וכך, או שבמקרה הטוב מצאת בתא השירותים נייר עיתון, חתוך לדפים ותלוי על וו ברזל, מוכן לשימוש, פרי עבודתו של החבר/ה הסניטר, או שבמקרה הרע נאלצת להשתמש בעיתון שהבאת איתך לקרוא.  ומה קרה אם לא הבאת עיתון? אווו.. זה מה שקרה לעוזי יום אחד, והנה הוא רואה נייר מבצבץ מתחת לקיר המפריד בין התאים. עוזי מושך אליו את הנייר ולפתע נשמעת צעקה: "הי תפסיק למשוך, זה עיתון מהיום"! גג המקלחת הציבורית היה שטוח ומתחתיו שורת חלונות לאוורור.  בבואך להתקלח הכי חשוב היה לתפוס את הכפכפים (קבקבים בעברית צחה) מעץ גס עם רצועת בד מקדימה, כי אחרת נאלצת ללכת יחף על הרצפה, וזה לא היה נעים. המקלחת, משום מה, תוכננה כגן עדן למין החזק, שהרי על גג רעפים משופע לא ניתן לטפס. אך על הגג השטוח היה רק צריך לתפוס מקום, בעיקר מעל החלק הנשי של המקלחת. "מציצים" לא היה רק שם של סרט תל אביבי. 

שיפורים

כך קראו בחולדה בזמנו לענף הנוי. ובלשון מעשית   – עישוב וניכוש כול השטחים בקיבוץ. זה היה אחד ממקומות העבודה הקבועים לעבודת הילדים, שהייתה ערך חינוכי ראשון במעלה. אך העבודה בשיפורים הייתה קשורה גם עם ערכי התרבות המוסיקלית של בית הספר. באותם ימים ניתן מקום מיוחד לחינוך המוסיקלי – נגינה בחליל ולאחר שלוש שנים לימוד נגינה על כלים רציניים  יותר – פסנתר, כינור ואקורדיון, והשתתפות במקהלת בית הספר שכללה את כול התלמידים מכיתה ז' ועד י"ב! למעשה לא את כולם, היו כאלה שלא עברו את המיון של אריה אסא –  המורה הבולגרי למוסיקה, אשר ניצח על מקהלת בית הספר. ומה אתם חושבים שהם עשו באותם שעורים? שעור חופשי?? לא ולא, הם נשלחו לעבוד בשיפורים!

על משק ילדים, אחריות ועבודה

ערכים שעליהם התחנכו הילדים בקיבוץ, כאשר עוד היה קבוצה.  בשנת 1950 לערך הוקם "משק הילדים", שהשתרע על השטח שמדרום לביה"ס "לוטם" – עד לכביש הגישה. הוא הוקם בשלבים בהדרכה וליווי של 2 חברים: זלמן בגן הירק ובנק במשק החי. לאחר זמן נשאר בנק כאחראי בלעדי. הנערים הבוגרים קיבלו אחריות על ענפי המשק והצעירים עבדו תחת חסותם. כך – מידי יום ביומו לאחר שעות הלימודים, עבדו הילדים במשק החי שכלל – תרנגולות הטלה, ברווזים, אווזים והודים, ארנבות ודיר עיזים שהיה ענף מרכזי וסיפק חלב מדי יום למטבח וגם לתנובה. בגן הירק גידלו שום בכמות מסחרית, בננות ומיני ירקות.

בתחילת שנות ה – 70 הפך משק הילדים בעיקר לפינת חי, עד שבהדרגה נסגר והתחסל לחלוטין והכול – לפי רוח הזמן וסדרי העדיפויות.