מפי מינה צימר
היה זה ביום א', לאחר ארבעה ימי חגיגת ראש השנה, שהיו ימי חמסין. היינו יגעים מאד והחום השפיע עלינו ועל הילדים, חסרו מים ויובש בלתי רגיל שרר בכול הנקודה. קמתי השכם בבוקר להניק את ילדתי, שמפאת מחלתה לנה בחדרנו ולא בבית הילדים. העליתי אור. הווילונות היו מורמים בתקווה לרוח בוקר שתביא מעט רווחה. אחרי ההנקה ניצבתי עם הילדה ליד החלון, להשקיף החוצה. היה אור כחלחל, טרם בוקר. פתאום רואה אני חיילים בחצרנו – ומעל הגבעה מציצים ראשים בכובעים אדומים. מצד הכניסה לחדרי היה חלון בדלת, ומה אני רואה דרכו? משוריינים עם שוטרות ערביות, שוטרים וחיילים רבים פזורים סביבם. בלילה באו חרש והתנפלו עלינו, בעוד אנו ישנים שנת עמלים.
הערתי את בעלי יצחק, זיכרונו לברכה, כי קיבלתי הודעה שעל החברים להתאסף בחדר האוכל לזיהוי, כי מחפשים עריקים פולניים (דזרטירים בלעז, מצבא אנדרס). החברות פעלו מתוך שיקול דעת מופתי, בגבורה, ללא בהלה, כמתגוננות, כאחראיות למשק ולקבוצה, בתבונה ובנאמנות. הודיעו לי כי האנגלים עורכים חיפושים בחדרים, ובחדרי היה מכשיר קשר אלחוטי (בלתי ליגאלי, כמובן) עם כול כתבי הסתר והחומר המחתרתי הסודי. הימים ימי מלחמה הם, ובעלי- יצחק צימר, אלחוטן ומדריך ארצי ב"הגנה" באותם ימים. מזוודתו מוכנה הייתה עם ציוד מלא – כרטיסיות של חניכים, שיפרים (כתבי סתר) שבעלי הרכיב במשך הלילה, ועוד. אותו בוקר היה עליו להגיע במהירות לבסיס ההדרכה וכמובן במחתרת.
פעלתי במהירות האפשרית – היה לי קומקום לחלב כמו למניקות, רוקנתי אותו ובו שרפתי את פנקס המברקים, את ה"שיפרים" ואת רשימת התחנות בארץ. אך מה עושים עם מכשיר הקשר? אותו רגע צץ במוחי רעיון – ביתי בת החודשיים תשמש לי כיסוי. פרשתי על המכשיר שטיח והתיישבתי עליו להניק את נאווה ילדתי. באותו רגע ממש נכנסו לחדרי בריגדיר וקצין משטרה, שוטר יהודי, פנחס לבון ושני חברי משק שידעו בדיוק מה נמצא בחדר. מרדכי דיסטנפלד, אחד משניהם, היה חיוור כסיד. פנחס המשיך בשיחה עם הבריגדיר ואני ישבתי בגלוי, בלי בושה, והינקתי את התינוקת, ומתוך התרגשות רבה צעקתי: " מה קורה פה?"... תוך דקות הפכו לי את כול החדר בחיפוש, את המזרונים, את הארון וכו' ולא מצאו דבר. אני פשוט לא הבנתי איך לא הריחו את נייר המסמכים השרוף. הם יצאו ואני נשמתי לרווחה.
מיד אחריהם נכנסו חברות לראות מה המצב, מטל, הניה עופר, ואמרו לי שאצלי מתכוננים לחפש שוב מאוחר יותר בגלל חוט האנטנה שראו מעל הבית. הבנתי שצריך להוציא מיד את ה"דידלדדה" (הכינוי הסודי למכשיר הקשר) מהחדר ולהסתירו במקום בטוח. עשיתי חבילה עם כלי מיטה, בגדים, חיתולים מלוכלכים ובתוכה המכשיר היקר, מילאתי בכביסה את פח השמן ששימש אותנו במקום דלי, וביקשתי מהניה עופר שתשמור לי על נאוה ואני הולכת לזרוק כביסה. הניה עצרה אותי: לאן את הולכת? עניתי: למכבסה. הניה: מה איתך? אילו הם ימי מלחמה (מלחמת העולם השנייה), אם יתפסו אותך עם המכשיר זה "פולקה זלאט" – (כדור בפנים, בפולנית), יש לך תינוקת בת חודשיים! תפסה את החבילות ושואלת: לאן? למכבסה, עניתי, יש שם דוד עם מי כביסה, תוציאי את המים ותכניסי את החבילה. הניה הולכת ישר ובביטחון למכבסה וכעבור זמן מה אני באותו כיוון עם נאוה בזרועותי. בדרך ראיתי משוריינים, שוטרות ערביות ושוטרים, עברתי דרך המכבסה, ראיתי שהכול בסדר, נשמנו לרווחה, התפטרנו מהמכשיר.
המשך היום היה פחות נעים, בלשון המעטה, אך זה כבר סיפור אחר.