שנת 1938 הייתה שנה גשומה, והגשמים ירדו ללא הרף. חורף מאד קשה. מלאי מזון לא היה, המצב הכספי לא אפשר להכין מלאי. הגשם לא פסק ואי אפשר היה להגיע לרחובות. המלאי המועט שהיה כמעט נגמר ומה שנשאר יועד לילדים. החברים פשוט לא אכלו. אי אפשר היה אפילו להתקשר עם החוץ ולהודיע על המצב, הגשמים לא פסקו והאיתות שלנו לא נקלט. החלטנו שמוכרחים איך שהוא להגיע לרחובות כדי להביא משהו לאכול. התארגנו שישה חברים, לקחנו "מאוזרים" [מין אקדח, א.פ.] שמתחברים לקת מעץ ויצאנו לדרך. לא רצינו לעבור את הכפרים הערביים שבדרך לעקרון – סתריה, ומנסורה. מחולדה הלכנו עד פסי הרכבת ודרך הפסים פנינו לכיוון פרדס "אלף דונם" ומשם חצינו את השדות לכיוון עקרון. ככה שנמנענו מלעבור כפר ערבי. הגענו לוואדי והמים זרמו בו, לא הייתה ברירה, נכנסנו למים, לנמוכים המים הגיעו עד החזה ולגבוהים יותר עד הבטן. החזקנו את הנשק מעל הראש שלא יירטב. בינינו היה ישראל בירנבוים, שהיה בא כוח הקבוצה, אמנם לא הגזבר, שהיה בתל אביב, אך בעל מעמד. בנוסף היו אשר קורנרייך, צבי קסר, ישעיהו לינדר, אריה בן יוסף ואנוכי. היינו רטובים לחלוטין כשהגענו לעקרון [מזכרת בתיה], שם קצת התייבשנו והמשכנו לרחובות. הגענו לרחובות ופנינו למנהל הצרכנייה, סיפרנו לו על המצב וביקשנו שייתן לנו פרודוקטים. חשבנו לשלוח אותם ללוד ומשם בקרונית עד הצטלבות המסילה עם הדרך לחולדה ולשם תבוא מכונית או עגלה לקחת אותם. מנהל הצרכנייה סרב לתת, כי הגזבר לא מקיים את הבטחותיו והוא חייב כסף. כמה שדיברנו על ליבו לא עזר שום דבר. התפלאנו על קשיחות ליבו של מנהל הצרכנייה, חבר הסתדרות, חבר מפלגה. אמנם ידענו על דרכי ניהול העסקים של הגזבר ובכל זאת במצב כזה שיישוב רעב ללחם צריך לנהוג אחרת. עשינו הכנות להגיע ללוד בתקווה ששם נצליח לסדר משהו. ללוד אפשר היה להגיע בימים האלה, זמן המאורעות, רק עם תעודות זיהוי. הצטרכנו להצטלם ולהגיש בקשה לתעודת זיהוי. זה נעשה במהירות ברחובות. בינתיים נודע לנו שבחוץ נודע שבחולדה אין אוכל, אווירון עם הספקה יצא לחולדה וזרק כמה שקים עם אוכל, לחם וצורכי מזון אחרים, סיגריות ועיתונים. הגזבר בינתיים סידר מתל אביב פרודוקטים ושלח עם הרכבת. בהצטלבות עם הדרך הורידו אותם ומשם בעגלות לחולדה. כך חולדה התנסתה בעוד מבחן.