פסח ראשון תשע"ד, שעות אחר הצהריים והטלפון מצלצל, "זה חולדה?", כן, "עם מי אני

מדברת?" את מי את רוצה? "אתה במקרה מהוותיקים?" לצערי הוותיקים כבר אינם

בינינו, אבל כן, אני עתה מהוותיקים. מי את?

ומכאן מתפתחת שיחה מפתיעה, היום שמה בלה זאבי, ילידת 1930 שבגיל 17 התגייסה לפלמ"ח, הוכשרה בקורס לאלחוטאים ושירתה במשגב עם. בין מדריכיה היה איש חולדה – יצחק צימר. מיד לאחר החלטת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות פרצו פעולות האיבה של ערביי ישראל והחלה המלחמה על הדרכים והמבוא למלחמת העצמאות.

בלה נשלחת עם מחלקת פלמ"ח לבסיס חדש – בחולדה.  ומכאן במשך כחצי שנה מחלקת חולדה מלווה שיירות ומאבטחת את התחבורה מתל אביב ועד שער הגיא, והיא אלחוטאית המחלקה. כאן הכירה וזוכרת את האלחוטאית של חולדה – מינה צימר ואת המא"ז – זלמן (פלג).

היא זוכרת היטב את שורת הצריפים שהייתה לאורך הדרך העולה לבית זלאייט – אבנון – צמח, מחסן הזיתים לשעבר, והם, הפלמ"חניקים, גרו שם בצריף האחרון. היא זוכרת היטב את הטראומה של שיירת חולדה, את ההודעות שזרמו באלחוט על התפתחות הקרב וגורל אנשי השיירה, היא זוכרת את שורת הקברים  שנחפרה בבית העלמין ולא תשכח לעולם את הרגשתה באותו היום.

ולמה היא מצלצלת, פתאום, לחולדה?

לעולם לא תשכח את סדר פסח שנערך בחדר האוכל של חולדה מספר שבועות לאחר מכן, ואליו הוזמנו כל אנשי מחלקת הפלמ"ח. עד היום היא זוכרת לטובה את המחווה הזאת וכול שנה רצתה להתחלק עם מישהו מחולדה בזיכרונותיה. השנה אזרה עוז והגיעה במקרה אלי. כן, היא גם לא תשכח את הבוץ הסמיך שהיה בחולדה באותו חג.

זהו, כפי שאמרתי, שיחה מפתיעה ומעניינת.

                                                                                       אמוץ פלג