"גורדוניה ג'–שחריה" - ממגדל לחולדה– סיפורי ראשונים

 

 

 

הקדמה – לפני 80 שנה, במאי 1934, הצטרפה קבוצת "גורדוניה ג'-שחרייה" לקבוצת חולדה שביער. להלן סיפורה של הקבוצה כפי שהוקלט ותומלל על ידי צוות הארכיון. 

מפגש ראשון -  3.10.1977

אריה (לונק) אבנון: 

  לרגל 40 שנה להנחת אבן הפינה לחולדה החדשה, בין אינסוף האירועים, כללנו גם את האירוע הזה של שחזור תולדות קבוצת "גורדוניה" ג' מגליציה על כול שלבי התפתחותה. מה שידוע לי שהקבוצה עברה את הכשרתה בעיקר ב– 1930. ראשוני הקבוצה עלו ארצה בשנת 1932. אחר כך היו עוד גלגולים בארץ, אינני רוצה לנקוט בשמות, אני רוצה לדלות את זה מכם. כוונתי גם לכך שכול אחד יעמוד על כול קטע מהאירועים בהרחבה, למשל בשלב הראשון בנס-ציונה, אחר כך למה ומדוע הייתם בדגניה ב', וכיצד היו החיים בתקופת העצמאית שלכם במגדל. מה היו השאיפות שלכם, מה היו הסיבות לכול האחודים שעברתם אחד אחרי השני. כול אחד בהמשך יבהיר מנקודת המבט שלו, ואני מקווה שתהייה אפשרות להבהיר אחת ולתמיד את מה שאנחנו יודעים רק משמועות או מאגדות וכך נחתור לאיזושהי אמת, במידה ויש כזאת, ונעמיד את הדברים על אמיתותם. כול זאת, כדי שניצור לנו תמונה שלימה מחדש, עם כול הקושי, אחרי 40 וכמה שנים של האירועים האלה. עם כול החומר הזה אני מתכוון לדלות אחר כך את אותם הדברים שהם נחוצים, בכדי ליצור תמונה ככול האפשר שלימה של מהלך העניינים בתולדות קבוצת "גורדוניה" ג', והמרכיבים החשובים בתולדות קבוצת חולדה בכלל. ובכן השאלה הראשונה היא פשוטה – מי זוכר כיצד הורכבה רשימת החברים הראשונים שיצאו להכשרה, מתי זה היה, מי קבע את האנשים האלה, שיהוו בסופו של דבר את הגרעין לקבוצת "גורדוניה" ג'. ההכשרה הייתה כידוע, בנַדְבוּרְנַה.

אליהו (אלק) הויפטמן: הקבוצה התארגנה ב – 1929, ההתחלה הייתה שהיא התארגנה על יד קבוצה ב' בנדבורנה כפלוגה, לפלוגה קראו, משום מה, אז "חבורה". מחבורה זאת נשארו עד היום ברוך הייסל ואני. היינו מספר חודשים, עדיין לא היה ברור מה מזה ייצא, אבל כשקבוצה ב' עלו ארצה מגליציה לכפר החורש, אז אנחנו נשארנו מספר די גדול של אנשים, ושם היו בערך 50 מקומות עבודה. ועם עלייתה של קבוצה ב' אנחנו נשארנו שולטים על כ- 50 – 60 מקומות עבודה. ואני זוכר עוד את המכתב שמוניה מנדל כתב שאנחנו אחראים על המקומות האלה, כיוון שלא היה קל להשיג אותם באותה תקופה. אני זוכר שהוא כתב לנו מכתב וביקש שנבוא אליו לסטניסלבוב ואז הוא יודיע לנו מה שהוחלט בהנהגה הראשית, ויצרף אלינו את קבוצת "סלאובקה". אני זוכר את השטות שעשיתי, באותה תקופה כול אחד מאיתנו עבד שתי משמרות עם עוד איזושהי תוספת, יום עבודה שהרווחנו היה 3 זלוטי, ומה היה יותר פשוט מאשר לנסוע לסטניסלבוב, נסיעה שהייתה צריכה לעלות 5 זלוטי?  משום מה לא רצינו להוציא על זה כסף ואני ארגנתי קבוצת חברים והלכנו ברגל לסטניסלבוב. המרחק היה כ– 50 ק"מ. אני זוכר שכשהגענו ל"גולחבסקבה" איפה שהיה הסניף, היה ביניהם גם בחור מדֶלַטִין. באותה תקופה אנחנו נשארנו מעטים ועלינו רבץ העול של מקומות העבודה ושמירתם. אז שויליק זינגר ואני הלכנו ברגל לדלטין ועשינו שם תסיסה בסניף. אלינו תיכף הצטרפו ובאו איתנו יצחק צימר המנוח, איז'ו גרסטנהבר ויונה קראנץ. נדמה לי שזה השפיע גם על בלימקה וייטקה והן יצאו לחווה בסטניסלבוב. בכלל עוררנו שם תסיסה בסניף הזה. אז הלכנו ברגל לסטניסלבוב וכשהגענו שם לסניף "גולחבסקבה" ועמדנו לפרוץ את הדלת כדי לישון שם בסניף, אז אחד הבחורים, דווקא חזק, התעלף על סף הדלת ממאמץ. הגענו למוניה מנדל וכמובן שהוא הודיע לנו שתיכף אחר החג קבוצת סיגנובסקבה תצטרף (אלינו לחווה) כמובן שזה היה מאד משמח. בסיגנובסקבה הייתה באותה תקופה פשקה אבנרי ז"ל, והיה צריבקה. אפרים היה באופן טבעי שם, ומאיר שחורי, דוד ברמן, וכמובן אחרי פסח הקבוצה הזאת באה, ואז הוכרז שאנחנו כבר לא "חבורה" אלא "קבוצה ג'". ואז הקבוצה התחילה להתארגן, אני לא זוכר בדיוק מתי שאפרים אבנרי הגיע להכשרה, כי הוא עוד עבד בהנהגה הראשית ובאותה תקופה גם זושקה הגיעה ולולה והֶשוּ. הקבוצה התחילה להתארגן ואז בלימקה הצטרפה ויותר מאוחר חוה אייזיק ואריה בן יוסף ועוד בחור בשם גרטנר – מסטנסילבוב, היה גם פולדי אוורבך ויונה פלר. היו הרבה מאד אבל אני לא יכול לזכור את כולם, אטינגר גם הצטרף. ואז הקבוצה התארגנה וקיבלה אופי והוכרז שזאת תהיה קבוצת "גורדוניה" ג'. טובה הפנר הייתה גם. ואז התחילו להצטרף עוד כול מיני חברים והקבוצה גדלה. במשך הזמן גם אנחנו סבלנו מהמכה הזאת, מה שנקרא "סלקציות" ואני זוכר עוד עד היום, ואני לא אגיד שמות, מה שקרה עם שייק שפירא שישבנו אבל לא עשינו את זה בצורה כל כך אכזרית כמו שבקבוצה א' [מחדרה,א.פ.] עשו את זה. אני שמעתי שבקבוצה א' בארץ עשו את זה והיה לזה אופי אכזרי מאד. אנחנו ישבנו בישיבה ופתאום שייק שפירא קפץ לדלת, פתח אותה וחברה עמדה שם כי הייתה סקרנית, ואז הוא אומר: אלק, תעלה אותה על הרשימה [כלומר, להוצאה,א.פ.]! אנחנו התחלנו להתחנן, מה, השתגעת? זאת חברה טובה, מסורה, בעלת יכולת, והוא, לא!  בקושי בקושי הצלחנו להציל את המצב. כמובן שזה השפיע קשה מאד, אבל המשכנו והקבוצה התפתחה.

אריה אבנון: אני הייתי שבוע ימים בנדבורנה באוגוסט– 1930 אחרי סיום המושבה בטטרוב שלח אותי שייק שפירא, הוא כנראה רצה שאני אצטרף לקבוצה. אני זוכר את צבי פסטרנק, חייקה וויסמן, שרוליק רוזנר ועוד כמה חברים שאני מכיר אותם עד היום.

אפרים אבנרי: לשאלה איך התארגנה קבוצה ג', למעשה שלחה ההנהגה הראשית אנשים להכשרה פשוט במקביל לתקופה שבה התחילה להתגבש הקבוצה בנדבורנה באופן נפרד מקבוצה ב'. במקביל באותו זמן, זה היה בספטמבר 1929, "סיגנובסקבה" התרוקנה מכל אדם. סיגנובסקבה הייתה חווה חקלאית, שהייתה, לפי המסורת, שייכת ל"התאחדות" ו"לגורדוניה" וזה היה נכס ציבורי. במשך השנים שאני הייתי בלבוב  1927, 1928, 1929 "סיגנובסקבה" הייתה מבצר של "גורדוניה", אני זוכר אפילו שכשמישהו [אח"ם] שהיה בלבוב ב- 1928 ורצו להראות לו מה שיש לראות אז הביאו אותו לסיגנובסקבה. ובספטמבר 1929 סיגונבסקבה התרוקנה – זאת הייתה בושה תנועתית, וזה היה לפני העלייה של פנחס לבון ארצה. פנחס בא לגליציה והתחיל ללחוץ להרכיב קבוצה שתקבל על עצמה את סיגנובסקה וישבו עם שייק שפירא ואיתי ומרדכי דיסטנפלד והרכבנו רשימה של 10 אנשים, שצריכים לצאת ולכבוש את סיגנובסקבה. בראש הרשימה היה מאיר שחורי, חייקה ויסמן, פשקה (אבנרי), אני, מנדל רוזנבלט, רייסקה קורן. כאן אני צריך לתקן שגיאה קלה של אלק הויפטמן, אני נשלחתי ע"י ההנהגה הראשית אחרי שמוניה מנדל היה בנדבורנה והציע להם איחוד עם סניובקה. במשך החורף התברר שאין לסניובקה זכות קיום, וחשבו להעביר את עשרת האנשים מסניובקה לנדבורנה. קודם בא לשם מוניו מנדל וכשהוא חזר הוא אמר לי, רצוי שאתה תצא לחודש ימים להכשרה לנדבורנה, ואתה תהווה את החוליה המקשרת בין סניובקה ובין הקבוצה הזאת. אני באתי לשם בינואר 1930 בערך ואז מצאתי כבר את הקבוצה של בורך הייסל  ןאלק כקבוצה של 25 איש לפחות ועצמאית לגמרי. קבוצה ב' [לימים בכפר החורש,א.פ.] עוד ישבה בנדבורנה, ועבדה כקבוצת הכשרה בבניין באיזה רחוב אחר והייתה נפרדת והם כבר  היו קבוצה עצמאית לגמרי. כשאני באתי לנדבורנה בחורף הייתה קופה נפרדת, חדר אוכל נפרד, הכול נפרד. וקבוצה ב' הייתה נפרדת וזה היה לפני עלייתם ארצה. הם התחילו לעלות ארצה בפברואר - מרץ 1930 והם נחשבו כקבוצת הכשרה רק לקראת הפסח. אבל הם היו נפרדים שם בנדבורנה, וגם הקבוצה של אלק הויפטמן וברוך הייסל הייתה עצמאית לגמרי, ואז הוחלט שקבוצת סניובקה תעבור אחרי פסח לנדבורנה וכך היה. וזאת הייתה קבוצה רצינית של עשרים וכמה אנשים. היה להם בית גדול, ולקבוצה ב', לעומת זאת, היה איזה צריף קטנצ'יק ברחוב אחר.   

אריה אבנון: גם אני יודע שקבוצה ב' [מקימי כפר החורש,א.פ.] עלתה הרבה חודשים אחרי קבוצה א' בלוח זמנים של אפריל – יוני 1930. הסיכום הוא שראשוני קבוצה ג' הלכו להכשרה ב- 1929, בדצמבר. בראשית שנת 1930 כבר היה גרעין ניכר של קבוצת "גורדוניה" ג' עם הנהלה אוטונומית. מתי עלו ראשוני הקבוצה ארצה ומי הם?

אליהו (אלק) הויפטמן: בשנת 1932 בכלל לא חשבנו, לא הייתה הרי עלייה. ואני זוכר ערב אחד שלא הייתי בסניף, חזרתי ב-12 בלילה ושם חיכו לי הֶשוּ ולולה ואמרו לי: אם יש לך עד מחר בבוקר אלף זלוטי אפשר לעלות. כמובן שהתחילה התרוצצות להשיג אלף זלוטי. זה היה סכום רציני מאד והכוונה הייתה לעלות דרך ה"מכביאדה". הסכום הזה הוא בערך פי שלושה מסכום עלייה רגילה, באופן לגלי. כמובן שההורים שמחו מאד שאי אפשר להשיג את הכסף כי לא רצו שנעלה, אבל אחי עזר לי ואני זוכר את זה היטב. ואני רוצה בהזדמנות זו לציין שאז לא האמינו שדבר זה הוא אפשרי, אבל השגתי את האלף זלוטי. החלטנו לעלות ובאנו ללבוב כדי לנסוע ארצה חיכתה לנו הפתעה נעימה מאד – אפרים אבנרי ו(ישראל) ביטמן החזירו לנו 150 זלוטי לכול אחד. השוּ לא היה יכול לעלות כי לא היה לו כסף, בשבילו זאת הייתה טרגדיה. אחרי המסיבה המפוארת שעשו לנו בעיר אנחנו השארנו לו את הכסף הזה. הגענו ארצה בפורים 1932. בין הראשונים הייתה הניה עופר, מלכה הכט, לולה סורקיס , לינה, ישראל סרגל, אני ומינה האופלייש, השוּ נשאר בלבוב כמה שבועות והגיע אחר כך. עלינו ארצה למכביה ו"איגוד גורדוניה" שלח אותנו לנס ציונה. כשהגענו חיכתה לנו משלחת מכובדת עם פנחס לבון, שייק (שפירא), ושמואל גביש ומוניו מנדל ואנחנו הצטרפנו לנס-ציונה. הסוכנות אז לא נתנה תקציב ולכן לא היה לאף אחד איפה לישון. ככה קלטו אותנו. לי היה מזל ששפרה הלר ולייקה רטנבק עם מוניו מנדל היה להם האוהל הכי יפה, והם שמרו לי חסד מההכשרה בנדבורנה. אני הייתי ישן 3 פעמים בשבוע עם מוניו שעבד אז ב"איגוד גורדוניה", וביום שהיה חולה ונשאר באוהל, אז הבחורות איכשהו הסתדרו. אז ישנו על ספסלים, כמובן עד שהגיע הרגע המאושר וקיבלנו אוהלים. עבדנו בנס ציונה, נכנסנו יפה לעבודה, בינתיים התחילו להגיע הרבה חברים נוספים והיינו כבר כ– 20 איש בנס ציונה וכולם נקלטו בקבוצה ג'. והם מאד רצו שנישאר שם. עד כדי כך שתתארו לכם שחבר מהגרעין רוצים שיהיה סדרן עבודה של הקבוצה הכללית. לי היה המזל הזה להיות סדרן העבודה הכללי ולא נהניתי מזה, כיוון שהצטרכתי לשלוח לעבודת חוץ במסעדה בתור עוזרת את לולה ועוד איזושהי חברה וכמובן היה לי מאד לא נעים. באותה תקופה הוחלט שאנחנו הולכים לדגניה ב' בתור עזרה וכמובן ששמחנו מאד. דגניה ב' העמידה כמובן לרשותנו מדריכים הכי טובים, קדיש לוז היה אחד מהם. בוריה פרלמוטר היה המדריך השני, זאב רם, היה המדריך השלישי. היינו 20 וכמה איש כבר. אנחנו הרגשנו מצוין והתחילו אז כבר לדון על זה שאנחנו נשאר שם בדגניה ב'.

אפרים אבנרי: אני רוצה קודם כל לאפיין את קבוצה ג' מול קבוצת "גורדוניה" א'. קבוצה ג' הייתה קבוצה מבחינה תנועתית-רעיונית-אידיאולוגית קבוצה בינונית ביותר. בקבוצה א' היו כוכבים רבים, לא צריך להזכיר אותם, זה ידוע. בקבוצת כפר החורש – קבוצה ב', היו גם כן כמה כוכבים. הם היו אופוזיציה שמאלית, אבל היו שם כוחות. אנחנו "גורדוניה" ג' היינו קבוצה שקטה מבחינה פוליטית-תנועתית, לא היו אצלנו ויכוחים גדולים ועמדות. אני הגעתי כמעט בין האחרונים לדגניה ב' ואז זו הייתה נקודת הרתיחה בוויכוח ובבירור בתוך "חבר הקבוצות" על קיומו של "חבר הקבוצות". כאשר הגעתי ארצה, כנרת הייתה עדיין בתוך "חבר הקבוצות". אני הגעתי בנובמבר 1932, עדיין גן שמואל הייתה שם. עדיין גבת לא הייתה ב"קיבוץ המאוחד" וכנרת לא הייתה ב"קיבוץ המאוחד", וגן שמואל לא הייתה עדיין ב"קיבוץ הארצי", ובית זרע לא הייתה עוד ב"קיבוץ הארצי", וזה היה שיא הרתיחה שה"קיבוץ המאוחד" כבר היה ה"קיבוץ המאוחד", ו"חבר הקבוצות" היה קיים אבל בלתי מחייב. הייתה התנגדות לאיחוד עם "איגוד גורדוניה", פחד מפני "איגוד גורדוניה" ורק אחרי זה עזבו כנרת וגבת. מזרע ושריד היו עדיין ב"חבר הקבוצות" ואנחנו היינו בצידי הדרכים בכל העניינים האלה. היו כפר החורש וחולדה ואנחנו היינו קבוצה בינונית, אבל הייתה לנו מעלה אחת, וכאן עוד דבר מקדים לזכותה של דגניה ב', ועוד דבר גם מכפר החורש, ואני מכיר את זה מדברים שידעתי אז ומדברים שלמדתי מאוחר יותר. הביקורת שלהם על הקבוצות הוותיקות וההווי שלהן הייתה ביקורת חריפה ביותר. ואנחנו קבוצת "גורדוניה" ג' שבאה לדגניה ב', התחושה של כולנו הייתה של דרך ארץ עצומה, כבוד עצום, יחס של הערצה לאנשים, גם מדגניה ב' וגם מדגניה א'. אני זוכר שהתהלכתי בדגניה ב' ביראת כבוד מפני האנשים, מפני קבלת האדם שלהם. איך הכניסו אנשים לעבודה, איך דיברו עם האנשים וכל השמות שאלק הזכיר שהיו מדריכים שלנו, ואני רוצה להוסיף את שמעון בן ארצי, באמת אחד אחד. היחס שלהם בחיי היום-יום, הם מתו שאנחנו נישאר בדגניה ב', האמת היא שאנחנו מתנו ורצינו להישאר בדגניה ב', אבל הייתה משמעת תנועתית, וגם לנו הייתה דעה. אנחנו אמרנו שאנחנו מוכנים להישאר בדגניה ב' בתנאי שיקלטו את כול החברים שלנו מחוץ לארץ. קדיש לוז היה פוליטיקאי והוא לא רצה תשעים חברי "גורדוניה" בדגניה ב', ואז הוא הוכיח שמבנה הקבוצה לא מאפשר זאת. הוא רצה את הקבוצה שלנו, אבל לא יותר משלושים איש, ואותם הוא היה מוכן לקלוט. אבל שאנחנו נהפוך בן לילה לרוב, זה הוא לא רצה. אז הוא הוכיח, לילה שלם ישבנו – מאיר שחורי ואני, ובנציון ישראלי ויעקב רוזן מגבע ו(יוסף) ברץ וקדיש לוז, לילה שלם על נושא זה, עד הבוקר. כשהיינו כבר במגדל, ואנחנו אמרנו שאנחנו לא יכולים לבגוד בחברינו, חוץ מזה היינו נאמנים לצו התנועה שאומרת או – או. וקדיש לוז הסביר בהוכחות מדעיות שקבוצה עם למעלה מתשעים איש איננה קבוצה. אבל דבר אחד צריך להגיד לזכותה של דגניה ב', קבוצת "שחריה" הייתה בצדי הדרכים מבחינה חברתית-פוליטית, כשבאנו והצטרפנו אליה במגדל, אבל היא הצטיינה בדבר אחד, היא הצטיינה כקבוצה בניגוד לאופי ולנוהלי החיים שהיו מקובלים בהכשרות. ביום אחד באו אלינו בהצעה ואת זה עשו חברי דגניה א', שהם לא פרגנו לדגניה ב', שיש בה גרעין כל כך טוב, ובאו אלינו מדגניה א' ואמרו לנו, זאת אומרת בהסכמת "איגוד גורדוניה" : הנה יש קבוצת "שחריה" במגדל שהיא התפלגה וחלק ממנה הלך לגבעת-חיים והיא זקוקה למילואים באופן מהיר, שאנחנו נתאחד עם "שחריה" במגדל. ו"שחריה" מוכנה לקלוט את כול קבוצה ג'. אז באו אלינו אבא של מוטי הוד, יוסף פיין, והלכנו ברגל מדגניה ב' ועד "שחריה" ובדרך הוא הציע לנו לחלוץ את הנעליים כי חבל על הנעליים והלכנו יחפים. הלכנו ברגל מדגניה ב' ועד "שחריה" למגדל ושמה העסק מצא חן בעינינו. (קריאת ביניים – אז אתם הייתם דיירי משנה בשחריה בהתחלה?), לא, היינו קבוצה מתאחדת, התאחדנו מהרגע הראשון. זה היה בערך בפברואר 1933. (אריה אבנון: זה היה ב- 9 במרץ 1933).  ואז עזבנו את דגניה ב'. זה היה בסוף החורף.

אריה אבנון: אתם באתם למגדל ב- 15 בינואר 1933. אתה כבר כותב מכתב המתאר את קבלת הפנים והנה המכתב, בוא תקרא אותו בבקשה אחרי 44 שנים.

אפרים אבנרי: הקבוצה הזאת "שחריה" התפלגה כמה חודשים לפני שבאנו וצריך להודות על האמת שקבוצת "שחריה" התפלגה על רקע הרתיחה הזאת שהחלק ההוא שהתפלג לא רצה להישאר ב"חבר הקבוצות". דוד עופר וחנוך קמינסקי המנוח ועוד כמה נלחמו על הישארות ב"חבר הקבוצות", הלכו לגבעת-חיים מיטב האנשים. אני הכרתי אחר כך את קבוצת האנשים בגבעת-חיים ובלי לפגוע בחברי "שחריה" שנשארו, הבדלי הרמה היו עצומים. אבל כשבאנו אז חוץ מחנוך קמינסקי ודוד עופר לא היה שם אדם בעל איזושהי רמה. היו בחורים טובים אבל האמת היא שהם למעשה היו באופוזיציה לדוד עופר והם ראו בעין רעה את בואנו. אבל לשבחם אני צריך להגיד דבר אחד, דוד עופר תפס די מהר את מצב הרוח אצלנו ואחר כך הוא השקיע את כול כוחו בכדי לקרב אותנו ולעשות אותנו קבוצה אחת. מצד שני, אני צריך להגיד שהם אחרי חודש–חודשיים שהיינו במגדל, כול היתר החליטו כבר לעזוב את "שחריה", ובכול זאת התנהגו באחריות יום-יומית בלתי רגילה. ואנחנו היינו צעירים ולא הבינונו את זה. הם ישבו עוד חודשים בקבוצה עד שאנחנו נתגבש והם עבדו מתוך אחריות, הם היו אנשי עבודה, מוסר העבודה היה גבוה אצלם, וישבו עד שיכלו לעזוב מבלי שהקבוצה תתפורר.

מטל קמינסקי – שחריה: עניין השיחות והמפלגות והוויכוחים ואנשי "שחריה", ככה אני התרשמתי, היה אכפת שהם יהיו בשלטון ונדמה היה להם שהשלטון עובר לצד השני ל"גורדוניה". והם התווכחו על זה הרבה מאד, אבל אותי זה בכלל לא עניין. אני חשבתי שקבוצה צריכה להיות קבוצה ומה זה אכפת לי אם זה "גורדוניה" או לא "גורדוניה", לי זה היה היינו הך. ומבחינה אחרת האנשים מאד מצאו חן בעיני ותכף התחברתי איתם ובשבילי זה היה משהו מעניין ואחרת מאשר היה קודם. אנחנו ב"שחריה" היינו בערך עד 30 איש. אני קבלתי את עניין "גורדוניה" ברצון רב, הם היו מעניינים, הם הביאו איזה חידושים, הם היו רוקדים הרבה וזאת הייתה רוח חיה, לא מיושנת, לא מהגלות, עד כמה שאני זוכרת אז רצו תגבורת אבל לא רצו כוח רוחני.

חנוך קמינסקי - שחריה: "שחריה" הייתה שייכת לזרם הראשי של "החלוץ" הכללי בפולין. אז בפולין היו כמה קבוצות, היה קלוסובה והיה גרוכוב שהיה משק חקלאי, ו"שחריה" נוסדה גם כן כמשק חקלאי, היו קבוצת בחורים מהעיר סמיאטיץ שהם חכרו אדמה מאיזה איכר פולני, איזה אציל פולני, 60 מיד(?) בערך בסביבות סמיאטיץ. השם היה קַיַמְקַה והם יסדו קבוצה לחוד והיה שם אחד מנחם פונדוק, שהיה הראש והרעיונות שלו היו יותר ימניים, לא כול כך שמאלנים כמו יתר "החלוץ", והשורש והעיקר של הקבוצה היה המשק החקלאי ולזה התווספו עוד כמה פלוגות שעבדו במשוריות [מנסרות,א.פ.] והתחלפו והם תמכו במשק הזה, כי המשק עוד לא החזיק את עצמו, והשכר מהפלוגות שעבדו במשוריות הלך למשק. וככה התחלפו - חלק עבד במשוריות וחלק במשק החקלאי. ואת המשק החקלאי היה יסוד אחד מסמיאטיץ שהם החזיקו אותו והם ניהלו את כל העניין של המשק אבל הצטרפו אליהם כול פעם מהפלוגות, וככה זה היה. אני הייתי שם בשנת 1926 בקימקה, אני הייתי שייך ל"החלוץ", קודם ל"החלוץ" הצעיר ואחר כך ל"החלוץ" היותר מבוגר, והלכנו להכשרה בכדי להתכונן לעלייה לארץ. כשבאתי להכשרה עבדנו קצת במשק ואחרי כמה חודשים עבדתי במשוריות עם עוד פלוגה ששכחתי את שמה, וככה היינו מתחלפים כול כמה חודשים. אחר כך בשנת 1927 בערך, אנחנו כבר היינו מוכנים לעלייה, קבלנו כבר סרטיפיקטים והתכוננו כבר לעלייה ופתאום נפסקה העלייה. (אריה (לונק) אבנון: זאת הייתה השנה היחידה שהייתה יותר ירידה מאשר עלייה כשהמנדט הפסיק את העלייה). היה משבר בארץ והעלייה נפסקה. ואז החברים שהיו כבר מאוחדים וקיימו את המשק הזה, אז נשאר גרעין אחד בתוך המשק והיתר התרכזו ועבדו בכול מיני מקומות. הם עבדו ליד ורשה וחיכו שמה עד שתתחדש העלייה. אני אז חזרתי הביתה ולא הצטרפתי לפלוגות האלה בגלל מצב משפחתי. ואחרי זה כשהתחדשה העלייה בשנת 1929 הפלוגה הזאת שהייתה מאוחדת יחד עלו ארצה. שמה היה גם דב אחי. אני הצטרפתי בשנת 1929 עוד לפני המאורעות. הם עלו ארצה בהתחלת 1929, ואחריהם אני החלטתי גם כן לעלות ארצה. חידשתי את הסרטיפיקט, נכנסתי עוד פעם למשק קימקה, עבדתי שמה כמה חודשים ויצאתי משם עם סרטיפיקט להתכונן לעלייה ארצה. לפני שעליתי ארצה התחתנתי ועליתי ארצה בפברואר 1930. בקשר עם קבוצת "שחריה", כשהם עלו ארצה אז הם נכנסו לחדרה לגבעת בוסל, שם הם עבדו בפרדסים.

אריה אבנון:  "שחריה" קלטה את "גורדוניה" א' בראשית צעדיה בחדרה.

חנוך קמינסקי: הם עבדו שם בפרדסים עד המאורעות של 1929, אחרי המאורעות הייתה פנייה של המוסדות שהקבוצה תעבור ליבנאל, כי ביבנאל עבדו ערבים. היו שמה מוז'יקים – איכרים כאלה שהיה להם הרבה אדמות שהם עבדו עם ערבים, בכול חצר היה איזה "חרט" ערבי שעבד אצלם. אחרי המאורעות חיסלו את זה וציפו שתבוא קבוצה של חלוצים במקומם. אז הסכימה "שחריה" לעבור ליבנאל ואני הצטרפתי אליהם שם אחרי שעליתי ארצה. ביבנאל אני הייתי כ- 9 חודשים. הם היו שם בערך שנה, העבודה הייתה שם אצל האיכרים, הייתה קבוצה מלוכדת, היה בית לחוד בשביל כול הקבוצה ושמה, בעיקר הנשים, עבדו בכביסה ובכול מיני דברים אחרים וגם עבדו לפעמים אצל איכרים אחרים, והבחורים היו מחולקים אצל האיכרים וכול אחד ישן אצל האיכר שלו. אבל לפנות ערב היו עם הקבוצה. היו קמים מוקדם מאד בבוקר עם זוג פרדות, יוצאים לשדה לחרוש, לזרוע ואחרי זה להחזיר אותם הביתה, כמו בחוץ לארץ אצל המוז'יקים. אחרי שנה הקבוצה החליטה שבשביל להתגבש יותר, ביבנאל היו מפוזרים בין האיכרים ולא יכלו להתגבש כי הם גם ישנו אצל האיכרים, אז החליטו לעבור למושבה אחרת איפה שהקבוצה תוכל יותר להתגבש. כך עברנו למגדל. במגדל עבדנו אצל האיכרים, גם כן עבודה שכירה בפרדסים. שם היו גם בננות. ביבנאל נולדה יבנאלה. אחרי שנה שהיינו במגדל ועבדנו אצל האיכרים בעבודה שכירה אז בכול זאת הקבוצה רצתה להתכונן להתיישבות ורצתה לעשות איזשהו דבר עצמאי, ואז נחכרה אדמה מפיק"א, שטח שהיה קרוב יותר לכנרת בכיוון גינוסר של היום ועשינו אז גן ירקות גדול. גידלנו  בעיקר עגבניות וחצילים. התכונה של המקום הזה שהעגבניות היו מקדימות והן קיבלו את התשלום הכי טוב. היינו שולחים עגבניות לדמשק, גם חצילים. בעניין קבלת "גורדוניה" – היו בקבוצה בערך 50-40 איש והקבוצה התחילה להתלבט לאיזה זרם להשתייך וידעו שלא יוכלו להיות בארץ מבלי להשתייך לאיזשהו זרם. ההתלבטות התחילה עוד בחו"ל. זאת ההתלבטות בין השמאל ו"החלוץ" והימין, ואנחנו היינו קצת יותר קרובים ל"הפועל הצעיר" ול"אחדות", ויותר נטינו לזרם הימני של "החלוץ". עוד בחו"ל הייתה התלבטות בקבוצה וחלק של האנשים שעבדו שם בפלוגות ובמשק החקלאי, חלק נפלו והלכו, חלק שבא ארצה הלך לרמת הכובש, לגבעת השלושה, הם נטו יותר להכשרה וזרם ההכשרה היה מרוכז בקלוסובה. היה שם מקום הכשרה גדול מאד. וההתלבטויות האלה המשיכו גם בארץ, והדעות התפלגו - היה חלק שהחליט ללכת ל"קיבוץ המאוחד", בסופו של דבר הם הלכו לגבעת חיים. אז באו מ"חבר הקבוצות" ורצו שהקבוצה תשתייך אליהם, אבל הם לא הסכימו. היה אחד, מרדכי גרינברג, והם החליטו ועזבו לגבעת חיים, והייתה פלוגה של "השומר הצעיר" ג' מרוסיה. בנציון ישראלי היה בעד איחוד עם "חבר הקבוצות", הוא בא הרבה ודיבר שיעברו, שיתאחדו. חוץ מזה, היה חלק שלא רצה ללכת, לא ל"חבר הקבוצות" ולא ל"קיבוץ המאוחד", והחליטו שהם הולכים להקים מושב. הם התאחדו עם "ארגון אפרים", אבל הם כבר היו קשורים שנה עם "ארגון אפרים", הרבה זמן קודם. הם חיכו לעלייה, ש"ארגון אפרים" יקבל מקום לעלייה, ואחרי איזה זמן הם גם כן נפרדו והלכו לשמה. זה היה רוב הקבוצה.

אריה אבנון:  האם היו ויכוחים בקשר להתחברות עם "גורדוניה" ובאיזה רוב הוחלט?

חנוך קמינסקי: היו ויכוחים סוערים אלא שהיה חלק שרצה להמשיך את הקבוצה ונטה ללכת ל"חבר הקבוצות" אז אלה החזיקו במקום. אלה רצו לקבל תגבורת והאחרים לא היו מעוניינים, הם ידעו שהם הולכים, כלומר עוזבים.

אריה אבנון: אחרי שבא האיחוד עם "גורדוניה" ובאו הגורדונאים האם עוד עזבו אנשים עקב האיחוד?

חנוך קמינסקי: אלה שהלכו ל"ארגון אפרים" עזבו אחרי האיחוד, כמה חודשים אחריו. הם ישבו במגדל וכאשר "ארגון אפרים" הלך להתיישבות הם הלכו איתו לבית שערים.

אפרים אבנרי: כשאנחנו באנו למגדל עם "גורדוניה" לא ידענו מה מתבשל ב"שחריה". ידענו שהיה פילוג, אבל לא ידענו שבתוך קבוצת "שחריה" הקיימת יש רוב גדול שהוא למעשה התנגד לאיחוד שלנו, העבירו את האיחוד על אפו וחמתו. הרגשנו כשבאנו איזושהי אטמוספירה מסוכסכת אבל לא ידענו מי עומד מאחורי האטמוספירה הזאת. רק לאחר חודש-חודשיים, אחרי המכתב הזה, ידעתי שדוד עופר מעוניין בלב ונפש שנישאר ועשה הכול בכדי לתת לנו הרגשה טובה, או שחנוך שייך לצד הזה, רק אחרי כמה חודשים כשהתחלנו קצת להתביית ולדעת את הגיאוגרפיה וראינו מה הולך אז הבינונו מה קרה ואז הרוב הגדול של "שחריה" שמצאנו בחורף עברו ל"ארגון אפרים", גם לקחו איתם קצת מאנשי "ויתקיניה" שהיו שמה – אברהם בירמן ועוד, וגם סחבו מ"גורדוניה" אחד או שניים. היום אני יכול להגיד שבכול זאת אני מעריך אותם בדבר אחד, וזאת הייתה התופעה שלמרות שהם התנגדו לנו, למרות שהם עמדו לעזוב, למרות שהם כבר תכננו את ההצטרפות ל"ארגון אפרים", מיום בואנו הם ישבו חודשים מתוך אחריות ומוסר עבודה בלתי רגיל. אנשים פשוטים אבל אחראיים, לא נעימים מבחינה חברתית אבל היו אנשי עבודה ועזבו רק אחרי שאנחנו היינו 40 איש ויכולנו להתקיים.

אריה אבנון: אני רוצה להוסיף נימוק תנועתי למה "גורדוניה" הייתה צריכה ללכת למגדל. אחרי המכתב של אפרים אבנרי מ- 15 בינואר 1933, 3 ימים אחרי זה, יש כבר מכתב תשובה מ"איגוד גורדוניה" בנס-ציונה, ושם כתוב כך: "מכתבכם מ-15 בינואר קיבלנו. מטעמים שונים אין ביכולתנו להיכנס כרגע לברור מצבכם המיוחד ב"שחריה". ניתוח המצב הנעשה על ידכם איננו בשבילנו חדש והוא היה ידוע לנו למפרע. לו המצב היה אחר יתכן שלא היה כלל עולה על הדעת אפשרות של פעולה בכיוון הידוע. אנחנו כמובן איננו רוצים להסתלק מברור משותף אתכם על כל הבעיות שעוררתם. אנו רוצים רק להעיר את תשומת לבכם לכמה עובדות:

  כוונת כניסתכם ל"שחריה" הייתה קשורה בהתיישבות של קבוצה אחת שלנו במגדל לשם הבטחת ההתיישבות הזאת, היה צורך בקבוצה פחות או יותר מגובשת ומלוכדת שתוכל לקחת על עצמה את כל התפקידים הקשים הקשורים בהגשמת פעולה התיישבותית בתקופה הנוכחית. היה ברור וברור גם כעת, שהדרך הקלה ביותר להוציא לפועל את הדבר הזה הוא איחוד עם קבוצת "שחריה". לביצוע הפעולה הזאת לקחנו בחשבון שקבוצתכם, לפי דעתנו, היא המתאימה ביותר להגשמת התכנית הזאת, בשביל עצמה ובשביל התנועה". עד כאן לשון המכתב. זאת אומרת שהייתה בעיה מתוכננת מראש ואתם אולי לא ידעתם מזה. נמשיך הלאה, דברים פשוטים, מה הייתה העבודה העיקרית שבה עבדתם? מה היו עבודות אחרות, האם היו לכם עבודות מחוץ למגדל באותה תקופה, מה היה המצב החברתי?

אריה בן יוסף: קודם כול אני יכול לספר, זה היה באחד ביולי 1933, אני הגעתי בחום הכי גדול, אני  זוכר עד היום שהיום הראשון שלי בעבודה, זה היה איזה ליל שבת, ובמגדל היו מתיישבים, גם אמריקאים שם היו בין היתר ואחד נפטר וזה היה בליל שבת וצריך היה לשמור עליו עד יום ראשון בבוקר שהעכברים לא יאכלו אותו. וזה היה יום העבודה הראשון שלי, שמירה על הנפטר. זה אני זוכר עד היום. וזה היה יום עבודה די מעניין. עכשיו העבודות היו בגן ירק שלנו ויתר העבודות היו אצל איכרים בפרדסים, בבננות, באשכוליות. חנוך היה העגלון הקבוע עם זוג הפרדות שהוא היה גם חורש איתן, ואנחנו כולנו היינו עובדים בטוריה וסחבנו שקי זבל, כרגיל. שמה לא היה עוד מיכון, ועבדנו בעישון הפרדסים, היות ובעמק הירדן הכנימה הייתה מאד חזקה ואז הייתה שיטה להדביר ע"י עישון בחומר כימי כזה. פרשו אוהלים, הכניסו את החומר בפנים, וזה צריך היה לקחת איזשהו זמן, וזה באמת היה גם הזמן המתאים ביותר בכדי לקבל את הקדחת, כי בלילה אנחנו היינו בהפסקות ככה נרדמים קצת ואז קיבלת עקיצה וככה קיבלנו את הקדחת. אני זוכר את עצמי מסדר עבודה בלשכה של כול הפועלים, זאת אומרת אנחנו היינו פעילים שמה, סידרנו את העבודה והיינו ככה די מקובלים אצל האיכרים. לשבחם של האיכרים, ורובם היו איכרים קטנים חברי הסתדרות, ששם אנחנו קיבלנו (תשלום) יום עבודה הגבוה ביותר שהיה בארץ. אם דיברו בארץ על 17.5 גרוש, אז ליום עבודה אנחנו קיבלנו אצל חברי ההסתדרות 25 גרוש, והחברות שלנו קיבלו גם כן 20 גרוש ליום עבודה. בכול מקום אחר התשלום היה הרבה פחות. וזאת הייתה בעצם העבודה העיקרית שלנו בגן ירק ובפרדסים,בשני מקומות אלה. הייתה תקופה שעבדנו גם בנהריים. קבוצת "שחריה" עבדה עוד לפנינו בנהריים, אבל אני זוכר שגם בזמננו יצאה קבוצה לכמה ימים לעבוד בנהריים, איזה 8 עד 10 איש. אני זוכר שדוד עופר ועוד כמה אנשים יצאו לנהריים.

  בקשר למצב החברתי - אני לא יכול להגיד איזשהו דבר מסויים קונקרטי בקשר למצב החברתי, (קריאת ביניים: היה שמח מאד). הייתה חבורת אנשים שהם עבדו וחיו יחד מ"שחריה". נשארו מעטים מאד ולא הייתה הפרדה, ומ"שחריה" היה דוד עופר המנוח, נתק ובירמן , אבל כבר ידעו שבירמן ונתק הולכים ל"ארגון אפרים". והיה אחד שעבד בקופת חולים בטבריה והיה שאול וצביה. ודוד כאילו היה הבוס. בזמני, כשאני באתי והוא הכניס את כולם לעבודה. יום העבודה הראשון שלי, האמיתי, היה בקציר מזון בשביל הסוס האחד שהיה שם, ונדמה לי גם פרה אחת הייתה וגידלנו שם בארגזים אספסת. אני זוכר את ההכנסה שלי לקציר, זה היה בדיוק ביום הכיפורים, כי ירדתי לקצור איתו בעגלה בכדי שנביא את הירק לפרה הזאת. והוא, דוד, הכניס אותנו לעבודה. הוא גם טייל איתנו הרבה, הראה לנו את המקומות איפה שעובדים ולימד אותי איך שאוכלים אשכולית, איך שחותכים אותה.

אפרים אבנרי: לנו, מבחינה זאת, היה מזל בלתי רגיל, כי מגדל כמושבה הייתה מיוחדת במינה. חלק מהאיכרים לא היו חברי הסתדרות, אבל הם היו בעד עבודה עברית מלאה, ולא היה אף ערבי במגדל. לא היה משגיח בעבודה כמו בנס ציונה, לא חסר לנו אף פעם יום עבודה, לא היינו מחוסרי עבודה יום אחד, הייתה פרנסה. אמנם רמת החיים הייתה נמוכה, מכיוון שזה מה שהיה נהוג, אבל כסף לא חסר אף פעם. ולהיפך עם עודף גדול הגענו לחולדה.  היחסים שלנו עם הפועלים, הייתה שם קבוצת פועלים שעבדו, היו יוצאים מהכלל, הם בחרו בחברים שלנו לפעילות הציבורית, הם שלחו חבר שלנו כנציג שלהם למועצת המפלגה, היו יחסים יוצאים מהכלל מבחינה זאת, זה מבחינת התנאים. (אני גם הייתי מזכיר מועצת הפועלים איזושהי תקופה). מבחינה פנימית, היות וזאת הייתה קבוצה לא-פוליטית לדעתי ובלי פרטנזיות ואז רבו רק על דברים מסוג זה. על סדר כזה או סדר אחר, על מחסן א' או מחסן ב'. אצלנו לא היו בעיות כאלה, מלכתחילה לא היה מחסן א', רק כשהגענו לחולדה מצאנו את זה, ולא חיבקו זרועות עולם [לא עסקו בבעיות עולם,א.פ.]. היה פחות או יותר שקט חברתי כול הזמן. במגדל הסכסוך הגדול בפנים הקבוצה היה לקראת האיחוד עם חולדה.

אריה בן  יוסף: שם הייתה עבודה חשובה שאנחנו עשינו אותה – המלחמה בקדחת. חלוץ המלחמה בקדחת היה האקר, הוא הכניס אותי לעבודה הזאת. היינו מגיעים לשם ברגל, בעבודה לפני הצהריים בחום הגדול, היינו הולכים עד להר הארבל ולכול אורך ואדי חמם כפי שקראו לו. דבר שני, אני רוצה לציין משהו בקשר לשמירה במושבה. באוקטובר 1933 הביאו אז נשק בחביות של מלט לארץ. איזה ערבי סחב את זה וזה התגלגל וזה התפזר ואז הוכרזה כוננות בכול הארץ, הייתה שביתה וחשבו שתהיינה מאורעות. אנחנו מדברים על מתי התחילה "היציאה מהגדר", יצא לי לשמור בלילה הזה עם אחיו של המזכיר בלומברג, ובאותו לילה אנחנו שמרנו במורד לכיוון גן הירק שלנו. היה שם מאהל בדואי, ואנחנו שמרנו 20 מטר מהמאהל הזה כול הלילה, ולא הייתה גדר מסביב לישוב, ושמרנו שם כדי שאם במקרה מישהו ייצא מהמאהל רצינו לתפוס אותו לפני שהוא יתחיל לעשות משהו.

הניה עופר: החברות עבדו במגדל בגן ירקות ועבדו במטבח וגם הלכו לתפור אצל האיכרות, פשקה עבדה בתפירה וגם בפרדס. אני יכולה בעצם לספר החל מחודש פברואר 1934. אני אמנם הגעתי בסוף אוקטובר 1933, הייתי במשק פועלות, ותכף לדאבוני בדצמבר חליתי. חודשיים שכבתי רק בבית חולים ואחר כך בבית הבראה ובעצם אני יכולה לספר רק מפברואר 1934. הייתי חולה בטיפוס והרופא לא חשב שאני אחיה, ואחר כך כשאני כבר חזרתי לעבוד אני זוכרת מצב חברתי תקין שאני התפלאתי לשמוע על ההתחלה העגומה הזאת שתיארו פה החברים. אני מצאתי מצב חברתי כזה: עבדו, היו שמחים, אני זוכרת את עצמי לרקוד כמעט כול ערב, ואני לא הייתי יחידה, לא רקדתי שם סולו, אני זוכרת שהיו מתארגנים יחד והיינו יורדים ואוכלים גלידה, או שבשבתות התארגנו וירדנו כול הקבוצה עם בגדי ים לחוף על יד ארמון מלצ'ט ובילינו כול השבת. כמו שאפרים אמר אוכל דל, אבל היינו כול כך שמחים ועליזים שהאוכל היה דבר צדדי. אני זוכרת את עצמנו רק מבלים טוב וביחסים טובים ושמחים. לא הייתה פעולה תרבותית מאורגנת, עבדנו הרבה שעות, היה חם מאד, ובערבים בילינו, זה מה שאני זוכרת. אנחנו התחברנו עם הצעירים במושבה, הם באו אלינו, רקדנו יחד, היה לי פרטנר קבוע לריקודים - יואל שמו, מהמושבה. אני הייתי הולכת לחרוש אצלו והוא לא נתן לי אף חצי רגע לעבוד, הוא סתם לקח אותי לעבודה בשביל לדבר. נעים להיזכר. אני זוכרת שעבדתי בגן ירקות. רק גמרתי הכשרה במקצוע הזה, הייתי עובדת עם סוס, הייתי רוכבת , קראו לו אביר לסוס. הייתי רוכבת מההר עליו, אמנם בפחד מוות כשהייתי יורדת מההר עם הסוס אבל רכבתי. לא היה יפה לפחד, וגם חרשתי איתו בין השורות בעגבניות עם מחרשה ערבית. היינו עובדים בקטיף של העגבניות ואני זוכרת שעבדתי בבגד ים וכשהיה לי חם נכנסתי ישר לכנרת להתקרר. אני זוכרת רק דברים יפים וטובים. אני לא אשכח את המראה הזה של זוג שטייל בשדרה שמובילה לארמון מלצ'ט, אני ראיתי זוג מטייל שם וזה היה מראה יפה מאד. אנחנו גם היינו יורדים לבלות לארמון, אני זוכרת שהיינו מתארגנים בלילות לרדת לפרדסים לגנוב פרי, נעשו התחרויות מי יביא יותר, אני זוכרת רק דברים טובים ושמחים.

אריה בן-יוסף: אני רוצה לציין איזשהו דבר אופייני מאד בתקופה ההיא: כאשר הניה עופר הייתה חולה והיא שכבה בבית החולים בצפת, אני נסעתי לבקר אותה שם. הגיסה של אחי הייתה שם אחות הראשית והיא זוכרת אותה לטובה עד היום, זה היה בית חולים ממשלתי. אז כשנסעתי לבקר אותה ישבתי באוטובוס בטבריה ועל ידי ישב יהודי אחד, צעיר בדיוק כמוני. ואני יושב ויושב ואז הוא פונה אלי ואומר לי, שמע, אתה מ"שחריה", אז אמרתי, מנין אתה יודע, אתה רואה אותי פעם ראשונה?, אז הוא אומר, חבר שלך נסע לפני שבוע ואתה לובש את אותו מעיל. והאיש הזה היה ממשפחת אבו ואבא שלו היה בא-כוח הקונסול הצרפתי בצפת והוא כבר הכניס אותי אליו לבית ואני גם אכלתי שם פעם ראשונה זיתים כתושים. והוא לא נתן לי ללכת ואני שם לנתי, והכול בגלל המעיל הזה שלבשתי.

זושקה הויפטמן: עבדתי במטבח בתפירה כעבודת חוץ, כשהניה חלתה בטיפוס, היו לה צמות נהדרות, ארוכות ועבות, זה היה הפאר שלה, וכשהיא חזרה מהטיפול אז הצמות היו מאד דקות, ואני נורא הזדעזעתי מזה. יום אחד היא באה אלי בבכי ואומרת לי: את מוכרחה לספר אותי, אחרת אני אשאר בלי שערות. אני לא יכולה לשכוח עד היום את הזעזוע שהצטרכתי לספר לה את הצמות. אבל אחר כך צמחו לה שוב צמות יפות ואחרי שנה גם אני חליתי בטיפוס ואותי בכלל גילחו לגמרי. בקשר להווי ולחיים במגדל אני זוכרת הכול לטובה היה לנו שם טוב, רקדנו, שמענו מוסיקה בלילה, היינו שומעים הרבה מאד מוסיקה, את כל היצירות אני זוכרת מאז, ורקדנו הרבה, היו באים אלינו אנשי המושבה היינו צעירים. עשינו גם טיולים לתל חי, היינו בדגניה, היינו בכנרת, עשינו טיולים עד כמה שאפשר.

אריה אבנון: מטל קמינסקי, האם הראשונה, ליבנאלה, איך זה התקבל בכלל ב"שחריה" וב"גורדוניה" ההוויה הרשמית, איך את הרגשת בתור אם בקבוצה הזאת?

מטל קמינסקי: אני רוצה להגיד קודם איך יבנאלה נולדה. אני עבדתי עד יום שישי בערב ואני התביישתי מאד שאני בהריון, בפסח עשו הצגה ופתחו את הדלת, הנה אליהו הנביא בא והציגו אותו עם בטן וילד, ואני בכיתי אז. אחרי זה כשאני הצטרכתי ללדת קיבלתי כאבים בשבת אז אוטו משא נסע במקרה לעפולה  אז אני חיכיתי והיו  לי כבר כאבים חזקים, אז לקחו אותי עם האוטו משא לעפולה, הכניסו אותי לבית החולים לעפולה ולא באו לראות אותי או לשמוע אותי ושום דבר. חנוך לא בא איתי, אז האחיות שאלו – יש לך בעל? אמרתי כן, אז למה לא בא אף אחד? הם יודעים שהוא יהיה אבא, הוא יודע שיהיה לו ילד, אבל לבוא הוא לא בא. ואז היה מקובל ששוכבים 8 ימים אחרי הלידה. שכבתי 8 ימים, הצטרכו להוציא אותי אז הוא בא, חנוך, להוציא אותי. אבל לא הביא לא חיתולים ולא שום דבר, פרחים? איזה פרחים! אז נסעתי עם יבנאלה עם אוטו כללי (אוטובוס) אז כול האנשים אמרו תסגרו את הדלת הילדה תתקרר. אני בכול אופן בכיתי, אז כשהגענו היה צריך להמשיך עם אוטו שהולך לטבריה. על יד הכנרת עמדנו בחוץ עם התינוקת והיא צורחת. אני רק יצאתי מבית חולים בדרך ליבנאל והיינו ליד קבוץ כנרת. אז אמרתי צריך להיכנס לפחות לאיזה בית. אז חיכינו שעות ונכנסתי לאיזה בית, וישבתי שמה בפרוזדור ואיש לא התעניין בי. קרה איזה פנצ'ר עם האוטו ולא לקחו אותי, והיה צריך להחליף לילדה חיתולים ולא היו לי. אז היה שם עיתון ושמתי במקום חיתול, ואז עבר איזה אוטובוס רעוע ואנחנו נסענו, בדרך כעסתי עליו [חנוך] כמובן כי בזמן שהייתי בבית חולים, אחרים כן באו לבקר והוא לא. אותי לא באו לבקר. ואחרי זה עוד נסיעה בטרמפים עם הילדה, ואחרי זה לא היה גם שום חיתול להחליף. ביבנאל הילדה בכתה יומם ולילה, הם ישנו בחוץ ואני ישנתי בדירה בלי חלונות ובלי דלתות. זה היה כמו רפת. על התקרה היו כל מיני עקרבותים ובאמצע הלילה הופיע פתאום כלב ואני שכבתי מכווצת מפחד... ככה היא גדלה במשך שלושה חודשים ועברנו למגדל. שם המצב קצת השתפר, ואני התחברתי עם הבחורות של המושבה והם לימדו אותי מה צריך לעשות. הייתה שם משפחה בשם גלר עם ילד בגיל של יבנאלה והיא הייתה לוקחת את יבנאלה לתוך העגלה עם הילד שלה. היו מכבדים אותי בכל מיני כיבודים אצלה בבית, דברים שלא ראיתי הרבה זמן. ואחרי זה הייתי צריכה לרוץ במושבה לקנות עצם, לא בשר, בשביל לעשות מרק לילדה, ובמקום אחר לרוץ במושבה בשביל לקנות בננה ואפשרו לי גם לקנות שתי כוסות חלב בשביל הילדה, וזה היה גם כן במקום אחר. אחרי זה גדלה והייתה עלולה ליפול אז רצו לקחת מיטת תינוק סגורה אבל לא היה כסף למיטה אז לקחו רשת מהלול וקשרו את זה למיטה שלה, שהייתה מיטה של עולים חדשים עם חבלים כדי שלא תיפול. יש לי גם תמונה שהיא מצולמת עם הרשת כדי שהיא לא תיפול. ואז באה חיותה בוסל ואמרה שהיא לא מבינה, אצלם עובדת אישה על 3 ילדים ופה אישה שלמה עובדת על ילד אחד. איך זה אפשרי דבר כזה! כמובן שכעסתי והתחלתי לעבוד גם במחסן. הייתי נטרפת בין הילדה ובין המחסן, עד שלבסוף אמרו שזה לא בא בחשבון שאמא תעבוד אצל ילד, מה זה פה? אז סידרו בחורה אחרת שהיא תעבוד אצל הילדה (קראו לה אהובה). מתוך [תפיסת] החינוך שזה לא בא בחשבון שאמא תעבוד אצל הילדה שלה. ואני כיבסתי כביסה עם דוד עופר, הלכנו למושבה לאסוף חתיכות עץ, היינו קמים בבוקר, אני ניהלתי את המחסן ויחד עשינו כביסה, אני ודוד עופר וככה זה לקח המון זמן כי הבחורה הזאת לא ידעה לטפל בילדים כי אף פעם היא לא עשתה את הדבר הזה. וחנוך כול הזמן אמר לי: תגידי שאמא של ילד יכולה לעבוד כי היא יודעת, אבל בחורה סתם שלא יודעת מה זה ילד היא לא יכולה לעבוד בטיפול. אז אמרתי לו, תגיד אתה את זה, והוא אמר, תגידי את. וככה לא אמרנו, עד שהילדה נפלה לה מהמיטה וקיבלה חום גבוה. איזה ארבעים חום. אז החזירו אותי חזרה לטפל בילדה. הבחורה הזאת רצתה להוכיח שלא צריך לעבוד רק ליד ילד אזי היא עשתה בטבון, היה לנו מין טבון בחצר לאפיית לחם, אז היא הייתה נקרעת בין הילדה ובין הלחם. היא הצטרכה ללכת לקנות את הבננה ואת החלב, את העצם למרק וכול דבר היה במקום אחר, אז היא לא שמרה על הילדה והילדה נפלה מהמיטה, כי היא הייתה ילדה זריזה, והיא קיבלה חום גבוה באותו היום. אז החזירו אותי חזרה לטפל בילדה. אז טיפלתי עד שהם באו (גורדוניה ג'). כשהם באו המצב שלי הוטב, כולם אהבו אותה, כשהם נסעו הביאו לה סוכריות. מי שנסע הביא סוכריות. ואלי התייחסו כמו אל מלכה באופן יוצא מן הכלל כי אני הייתי האמא של הילדה. ואז היא הגיעה לגיל הגן .במושבה היה גן של 45 ילדים אז קם דוד עופר עליו השלום, ואמר, לא יתכן שהיא תקבל חינוך כזה, היא צריכה לקבל חינוך של קיבוץ. אז חנוך אמר לי תגידי שזה לא בא בחשבון. אמרתי תגיד אתה, ואז לקחו את הילדה והובילו אותה לגניגר. בגניגר הילדה השתגעה ממש, היא הייתה רצה אחרי כול אוטו וקוראת "קחו אותי לאמא". ובגניגר אמרו שזה ממש אכזרי, איך אפשר לעשות דבר כזה. בגניגר אמרו לי, שאת לא צריכה בכלל לבוא כי כשהיא רואה אותך אחר כך כשאת הולכת היא לא מסתדרת. אני כמעט לא ביקרתי אותה, אולי פעם בשלושה חודשים, ולמגדל היא לא חזרה יותר כי עברנו לחולדה, למה? כי אריה בן יוסף השפיע שאנחנו נעבור לחולדה ולא נישאר לא בגבעת חיים ולא במקום אחר. אז הסכמנו. ואז שאלתי מה יהיה עם הילדה? אז אמר לי פנחס לוביאניקר, היא תהיה בקבוצת שילר. כול יום נוסעת עגלה לשם - חוזרים ונוסעים, נוסעים וחוזרים כול יום. באנו לחולדה הכנסנו את הילדה לקבוצת שילר אז היא כבר נשארה שם כי אם אצלנו היה טיפוס אז אמרו בשילר שלא תבואו כול השנה שלא תדביקו אותנו ולא תעבירו את הטיפוס. אם שם היה משהו אמרו בחולדה אותו דבר, ובינתיים נולדה כבר אלפא ועוד ילדים, אז אמרו אל תעבירו את המחלה. אז לא באתי לא לשם ולא לכאן. אם נסעתי אז נסעתי בעגלה ולא יכולתי לחזור בחזרה. מגדל לא הייתה גם טובה מבחינה אחרת, מפני שהם תמיד היו הולכים לבית הפועלים, היו נוסעים לטיולים ואני צריכה לשמור על הילדה, אז כשאני הצטרכתי להישאר עם הילדה לא היה אכפת לי כבר שאני לא הולכת איתם, אבל היה אכפת לי ופחדתי מכול תנועה שמסביב, בגלל הערבים פחדתי פחד מוות. כי הם הלכו ואני נשארתי לבד. הייתי תמיד נשארת לבד, חוץ מזה פעם אחת מישהו מ"שחריה" הרג ערבי במקרה. הוא היה שומר וירה בערבי אז טרם שעשו סדר עם הכפר הזה, שלא יתנפלו, אז פחדתי כול הזמן שמתנפלים עלינו, הייתי עוברת ומרגישה פחד מוות. אני זוכרת כול הזמן את הפחדים של מגדל. כשבאנו לחולדה אז כבר הוטב לי מבחינה זאת וכבר לא היה אכפת לי שרבים על אידיאולוגיה ועל כול מיני דברים. לא מצאו חן בעינינו אנשי חולדה שאמרנו עליהם שהם בטלנים.

חנוך קמינסקי: סדר העבודה בקבוצה היה כזה שגם החברים וגם החברות השתתפו בכול מיני עבודות בחוץ וגם בעבודות בית. החברות היו פמיניסטיות והן שלטו בקבוצה והן עמדו על זה שיהיה תור במטבח, בכביסה ובכול מיני עבודות, שיהיה תור גם לבחורים אז היו נגיד חמישים חברים ועבד בחור אחד בבוקר במטבח ואחרי הצהריים אחד ותמיד זה היה בחור ובחורה ביחד. אני זוכר שהבחורה הייתה מלמדת אותי איך לבשל, איך לעשות חצילים והיה גם תור בכביסה והייתי כובס שלושה חודשים בתורנות כזאת והבחורות שלא עבדו בעבודות בית, אז הן היו פועלות שכירות במושבה, או במקום אחר וכול הזמן שמרו על זה, על התורנות, כדי שיהיה שוויון מבחינת המינים בין בחורים לבחורות וכולם יהיו פועלים שכירים וכולם יעבדו בכול מיני עבודות.

אריה  אבנון: איך התנהלתם מבחינה דמוקרטית, היו ועדות, מוסדות?

אפרים אבנרי: נדמה לי שבכלל לא היו ועדות. היה גזבר, היה מזכיר והייתה אסיפה. האמת היא שבמגדל לא היו לנו בכלל בעיות חברתיות, זאת היא האמת. מדוע? א. כי לא היו אידיאולוגים גדולים. ב. המצב הכלכלי היה טוב. סדרי החיים ברורים ומקובלים. רציתי להגיד שגם בדגניה היה כך.

  המצב הכלכלי במגדל היה טוב, במובן של הימים ההם. רמת החיים הייתה נמוכה ביותר כי אלה היו המושגים של אותם הימים. מטל סיפרה על מה שהיה בבית חולים, דבר דומה קרה גם בזיכרונות של קדיש לוז בדגניה ב', אלו היו המושגים, לא היו מושגים אחרים, אבל לא היה מקרה שלא יהיה משהו בגלל שלגזבר אין כסף או אין אשראי, דבר כזה לא היה. נכון, את הסבון הטואלטי הראשון קיבלנו בחולדה. בגליציה היה עולה על דעת מישהו שאפשר להסתבן בסבון טואלטי? היו משתמשים בסבון כביסה. בגליציה היה עולה על הדעת שלארוחת בוקר צריך יותר מאשר פרוסת לחם עם עגבניה ועם מרגרינה? לא היה עולה על הדעת יותר מזה. אבל כשעברנו לחולדה היו לנו אלף לירות רכוש בלי חוב, היה לנו רכוש והיינו חייבים בסך הכול 300 לירות, והיה לנו רכוש של אלף מאתיים לירות. אז הייתה תודעת עבודה, אז כול השירותים האלה שמדברים עליהם בסך הכל לקחו שישה-שבעה אנשים, כול השירותים, המטבח, והמחסן וכול היתר הלכו לעבודה, וגם הבחורות הלכו לעבודה. כמובן רמת החיים הייתה נמוכה, האמת היא בחולדה, כמו שמצבה היה קשה, רמת החיים בחולדה הייתה יותר גבוהה מאשר במגדל מכיוון שלנו היו מושגים כאלה. ככה פגשנו ב"שחריה" וככה המשכנו, אולי מישהו התלונן אבל זה לא היה נושא. עכשיו, מבחינה תרבותית אני רוצה משהו להוסיף. לא הייתה אצלנו שום פעילות תרבותית מאורגנת, הדבר היחידי, וגם מישהו הזכיר את זה כבר, שאת כול היצירות הקלאסיות בחיי שמעתי, ואני זוכר אותן קצת, זה היה שם. היה לנו פטפון עם סט של תקליטים מכול היצירות הקלאסיות. הייתי יושב לפעמים, ולא רק אני, עד שתיים בלילה בחדר האוכל ושומעים מוסיקה, היינו בצדי הדרך, אבל היו לנו כמה חוויות. פעם בליל שביעי של פסח הגיעה בערב מכונית עם שישה אנשים שביניהם היו חיים הזז, גבריאל ספיר, מנשה רבינוב, אנדה אמיר ועוד. ולא סתם באו לגליל, ראו קבוצה קטנה ונכנסו, ישבו עד הבוקר וזאת הייתה חוויה שאינני יכול לתאר לכם, כול אחד מהם נתן משהו. אני התרשמתי הכי יותר אז מהסופר הזז, הוא היה אז יותר צעיר עם זקנצ'יק, היה מלא הומור והוא שפע אמרות חכמה, ובכול זאת חיי חברה היו מאד מאד אינטנסיביים.

מינה צימר-אבנרי: אני באתי ארצה ב – 14.8.1933. הגעתי לתל אביב, לנו בבית העולים, קיבל אותנו מרדכי דיסטנפלד ולמחרת נסענו למגדל. המון שעות, היה יום לוהט, חם היה, ויצאנו מתל אביב והגענו לפנות ערב למגדל עם האוטובוס של אגד. כיבדו אותנו בדגים, היה לארוחת ערב דגים, זאת הייתה מנה ראשונה ושנייה והכול יחד וכרובית. למחרת אני רק הוצאתי את המזוודות שלי למחסן, ויש לציין שהייתה לנו מחסנאית נהדרת, מסודרת היא לא נגעה במזוודות עד שלא חזרתי מהעבודה, זאת הייתה חוה שומן. היא רק אמרה לי שאוציא בגדי עבודה ואנחנו היינו ממושמעים מאד ובבוקר יצאתי עם צביה ז"ל ועם מתי יבדל לחיים ארוכים. יצאנו לגן ירק, העמידו אותי על יד ארגז והצטרכתי לדלל עגבניות. זה היה במשתלה. דבר אחד החלטתי: איפה שיגידו לי לעבוד, אני אעבוד ואני צריכה ללמוד את כול העבודות. העיקר, אני עבדתי ויש לציין ששתי החברות האלה עבדו כמו נמלים והכניסו אותי לעבודה. אחרי יום עבודה הגעתי הביתה לא הרגשתי את קצות האצבעות, בקיצור אני באה הביתה ודוד עופר ניגש ואומר: את לא עובדת במשתלה, את תעבדי איתי בעידור. אני חורש, אבל את תעבדי בעידור. הלכתי, היינו כמה אנשים, אני זוכרת חלקה בגן היו שורות ארוכות מאד של כרובית נהדרת, אני זוכרת שהגעתי ועגבניות כאלה לא ראיתי בחיי וקיוויתי שתיפול עגבנייה שאני אוכל לטעום אותה. בגליציה טעמנו עגבניות בחווה, בסטניסלבוב הייתה חווה והיינו באים לשם, עובדים וגם אוכלים, אבל עגבניות כאלה לא ראינו. אחרי כמה ימים, אחרי העידור הזה אני עברתי לעבוד עם דוד עופר, היה לנו סוס בשם אביר, אני הובלתי את הסוס והוא חרש. ולא היו לי נעלי עבודה, מכיוון שהמזוודה איפה שהיו נעלי העבודה שלי לא הגיעה, אלא רק אחרי שלושה חודשים. קרעתי בינתיים שלושה זוגות של נעליים חצאיות וסנדלים ואחר כך הלכתי עם נעלי עבודה אחרי העבודה כי לא יכולתי לקבל סנדלים. אי אפשר היה לקנות. העיקר עבדתי בגן והובלתי את הסוס הזה שהוא אחר כך התנגד לאיחוד, כנראה, וכשהגענו לחולדה הוא ברח ונעלם. הסוס כמובן. אני עבדתי גם במשק בית, אבל תכף אספר את זה. הייתה שם משפחה בשם גלר, הייתה שם ילדה בת שלוש והיא נסעה ללדת אז באו למאיר שחורי, הוא סידר בבית הפועלים את העבודה, הוא חיפש מישהו שיטפל בילדה, אז לטפל בילדה אני יכולתי, אבל לא לבשל. אז הוא נתן לי לעשות מרק עוף, זה אני עוד ידעתי לעשות, אבל פודינג בחיי לא ידעתי מה זה פודינג. נתן לי שקית של חצי קילו פודינג ואמר לי לעשות ארבע מנות פודינג. לא ידעתי מה המידה וצריך היה להיות כף על כוס, ואני שפכתי המון ואני שופכת את המים וזה דייסה וככה בזבזתי המון פודינג והיו לי ייסורי מצפון, שאני לא יכולה לתאר לכם. בערב באתי הביתה והחלפנו רשמים. ישבה טובה הפנר, דבורה שחורי, אז היא לא הייתה שחורי, ודבורה אומרת: אני עבדתי בניקוי שמשות. נתנו לי "סידול" ואני מרחתי את כול השמשות וזה כידוע כשמורחים מתייבש ואחר כך אי אפשר לנקות את זה. אני נורא התחלתי לצחוק, כי אני הכרתי את זה מהבית. והיא אמרה, אני לא ידעתי מה זה עד שהיא אמרה לי אל תבואי מחר, כבר לא צריך. טובה סיפרה לי שהיא עבדה בכביסה ושם היה דוד גדול והיא עבדה קשה מאד אז היא הייתה באפיסת כוחות, העיקר שהיא סיפרה שלה אמרו כן לבוא מחר. איפה עוד עבדתי? בשירותים, בגן ירק, כמובן בעבודות חוץ שם עבדו בניגוב. מי שעבד בניגוב שמח מאד. ניגוב של כנימה מהעלים, זאת עבודה שעושים בישיבה. נורא שמחנו ואכלנו גם תפוזים. לוקחים סכין וחותכים את זה לארבע חתיכות ומוצצים. אני זוכרת שהיינו חדשים בארץ ותפוזים לאכול זה היה יוצא מהכלל. בבית הייתה גם מאפייה בה אפו לחם, פנינה עבדה שמה. אלו היו תנאים גרועים מאד לאפיית לחם, אבל בכלל הלחם היה יוצא מהכלל. אחר כך הוציאו אותי מהגן כי הייתי צריכה לעבור תור במטבח. אנו היינו משפחה צעירה, הגעתי עם יצחק ז"ל ונכנסתי להריון והתביישתי לספר, עד שפעם הגעתי לבית הפועלים, אני מאד אהבתי ספורט והספורט היחידי שיכולתי לעשות זה היה פינג פנג, ובבית הפועלים היה שולחן פינג פונג. אז פעם הלכתי לשמה וכמובן שאחרי כמה משחקים התברר שאני בהריון, אז התחילו לדבר וזה עבר מאוזן לאוזן, ומטל הייתה הראשונה ששמחה, נורא שמחה. היו לי בעיות עם עברית גם. מה היה? אני דיברתי אל דוד עופר עברית, כשבאתי ארצה, אז אני אומרת לו שמע דוד, אני חפצה להגיד לך משהו, אל תרביץ לאבירה (הפרידה), היא לא יכולה לעבוד ככה, היא לא הלכה והיו רגבים והוא הרביץ לה, אז אמרתי, אני חפצה להגיד לך משהו, וכשהוא שמע אני חפצה, מי לא זוכר את הצחוק הנהדר של דוד עופר? בעיקר בגן למטה כשההד היה חזק והוא התחיל להתגלגל מצחוק. ואני אז הפסקתי לדבר עברית, הייתי לוקחת את יבנאלה בערב לחדר ודוד עופר עבד בריסוס, נדמה לי, הוא עבד בבננות. הוא היה מביא לי לאכול כי הוא ידע שאני בהריון, היה מביא לי שתי בננות, היה קורא לי לצריף, היה לו שם מחבוא. היה מוציא בננה משם ונותן לי, אני אחת אכלתי ואחת נתתי ליבנאלה ואיתה דיברתי עברית. אני רוצה להגיד לכם שהרבה מאד מילים למדתי מיבנאלה. עכשיו בקשר להווי, אני הייתי מוקסמת, אנשים שבאים בבוקר קמים עם זריחת השמש, יוצאים בעגלה לעבוד וגומרים את העבודה בשקיעת השמש. ומ- 10:00 עד 14:00 הפסקה. או עד 15:00 הפסקה, אבל צריך לקום כל כך מוקדם. היו רוקדים ושרים, הפטיפון הזה אני חושבת שהוא משך את כולם, הייתה חברה מלוכדת, היה מצב רוח מרומם, ואני הייתי מאושרת, ממש מאושרת. זה באופן כללי מה שמגדל השאירה לנו זיכרונות. אני עזבתי את מגדל במאי 1934 כיוון שאני הייתי בין הראשונות שעברו לחולדה.

אריה אבנון: בעיה אחת שמטרידה אותי עכשיו, עם אחרי מה ששמענו פה, האם היה בכוונתכם איזשהו תפנית או בהכרתכם, יותר נכון, היה להישאר במגדל, האם ראיתם את עתידכם במגדל?

אפרים אבנרי: היו שתי אפשרויות, וזה למעשה שייך לוויכוח על המעבר לחולדה. הוויכוח שיש לנו שתי אפשרויות, שתי אופציות, או שאנחנו היינו צריכים להתיישב איפה שקבוצת מסדה, ולא קבוצת מסדה עצמה, אם זה לא ילך, נוכל גם לרכז אדמות סביב מגדל, אדמות ששייכות לקהילת ציון, אלה היו אמריקאים שקנו שם אדמות, ולא היו בעלים להם במקום. אנחנו נוכל לקבל שטח אדמה כמו שקבוצת גינוסר התיישבה אחר כך, חלק מפיק"א וחלק מזה. ברור היה לכול שההתנגדות להליכה לחולדה הייתה מכיוון שרוב החברים רצו להתיישב באזור, ודאי שזה היה די ריאלי.

אריה אבנון: לקראת הסוף, אני רוצה לקרוא לכם שני מסמכים קצרים לסיום הפרק הזה של מגדל, ראוי לתת את זיכרון הדברים בין קבוצת "גורדוניה" לבין "שחריה", זה מסמך נחמד מאד:

  "זיכרון דברים בין הנהלת "איגוד גורדוניה" ובין קבוצת "שחריה" מגדל. על יסוד החלטת מרכז "חבר הקבוצות" והמשא ומתן בין המעוניינים הוסכם כדלקמן:

1.      קבוצת "שחריה" וקבוצת "גורדוניה" ג' מגליציה מתאחדות ומהוות להבא קבוצה תחת השם קבוצת "גורדוניה-שחריה".

2.      קבוצת "גורדוניה-שחריה" תשמש מקום קליטה בשביל כול קבוצת "גורדוניה" ג' מגליציה העומדים לעלות ארצה.

3.      קבוצת "גורדוניה-שחריה", בתור חלוצים, משתייכת ל"איגוד גורדוניה" בארץ, נהנית מכול הזכויות ומקבלת על עצמה את כול החובות הנובעות מהשתייכות זאת.

                                                                                                              מגדל  9.3.1933.

·         בשם הנהלת "איגוד גורדוניה" – פנחס לוביאניקר.

·         בשם קבוצת "גורדוניה"– גליציה -  אפרים הפנר (אבנרי), מאיר שוורץ (שחורי), לינה פיירשטיין.

·         בשם קבוצת "שחריה, - דוד הרשקובוץ (עופר), אברהם בירמן, בתיה קרקוב".

אלה  השמות שחתמו על זיכרון הדברים בקשר עם האיחוד בין "גורדוניה" ו"שחריה".                                                               וזה לידיעת הנהלת "איגוד גורדוניה", קבוצת נס ציונה.

עכשיו יש פה שאלון מִפְקד, וראוי להזכיר את השמות הרשומים:

  אברהם בירמן, אליהו הויפטמן, אליהו זילברמן, אסתר גולדפינגר (אלבינצר), אסתר רוזנברג, אפרים הפנר, בתיה קרקוב, דוד הרשקוביץ, דוד הקר, זאב שטרנברג, חוה שטראוס, חיה ויצמן, חנוך קמינסקי, טובה הפנר (אבנרי), יוסף שטייץ, יצחק לוין, יצחק שומן, ישראל סרגל, לינה פאיירשטיין,  מאיר שוורץ (שחורי), מטל קמינסקי, מינה ראוכלייף, מלכה וואלך, משה וכשטיין, משה פרידמן, פנינה הרצברג, פסח אורבך, פסיה קופרשטיין, פרידה בראואר, צבי ברלך, צבי פסטרנק, צביה זגורבר, צילה פרנקל, ציפורה גולדשטיין, רבקה אדלשטיין, שאול זינגר, שושנה מינקר, צבי לנגזם, לולה זלינגר, יוסף רבלון, אורי מרמור, אסנת מילר, אהובה לוין, אליהו פרידלנדר, נתן ויינברג, דבורה אברמזון, דוד ברונקלאך, חיה ביינקלאך, דודי ביינקלאך. יצחק גינדוי ויצחק קניגסברג. הדסה שטיינהאוז הצטרפה בסוף השנה.

ה – 13 האחרונים היו מסומנים כחברי "שחריה" הוותיקים. אחד הפגמים של המסמכים שלנו שאין תמיד תאריכים.

על כול פנים, המסמך הזה גם כן אומר משהו על האנשים והיכן הם היום, מישהו יודע?  
בזה אנחנו מסיימים את החלק הראשון והגענו עד סוף החיים הנורמליים במגדל. בפרק הבא התסיסה והוויכוח לקראת האיחוד עם חולדה, למה, מדוע, מי ומה.

 

אריה בן יוסף: בתחילה אני רוצה קצת מבחינת הרקע לספר מה הייתה מגדל המושבה קודם כול מבחינה אחת לדעתי, מגדל נתנה הרבה מאד לעולים החדשים שהגיעו. מושבה קטנה, שלא היו בה כול הבדלים בין נותני עבודה ובעיקר בין הפועלים הראשיים, או איך שקראו להם המנהלים ובין הפועלים. יחד עבדו ולא הייתה כול התנשאות מצד הוותיקים, כפי שהיה במקומות אחרים. ההיפך הוא הנכון, הם הכניסו אותנו יפה מאד לעבודה ועבדו איתנו יחד, ואנחנו, אני בכול אופן, מרבים מהם התרשמתי כול כך טוב שעד היום הם עומדים לנגד עיני. אני זוכר אחד שקראו לו בארן והוא היה סמל של חקלאי, של פועל, ואיך שהוא התייחס לעולים החדשים. או ניקח את ירקוני התימני הזה שהייתה לו אישה פולניה והוא היה מנהל עבודה, וניקח את פרייזנר, איך שהוא עבד איתנו יחד, ולמה אני אומר את זה? כול זה נתן הרגשה טובה לאנשים שנמצאו שם. זה אולי היה אחד הדברים שאם היו היסוסים לעזוב וללכת לאיזשהו מקום אחר, זה בעיני היה אחד המניעים החשובים מאד. כי אני אינני חושב שבאור שהציג אפרים אבנרי את קבוצה א', בכול אופן בעיני, אינני מסכים לדבר הזה. אם נוציא את המאור הגדול, את פנחס לבון, מהחבר'ה אז יתר החברים שהיו בקבוצה א' - הם היו בחורים פשוטים, לא יותר משאנחנו. אני חושב שכשאנחנו עברנו הנה לחולדה ועם התגבורת שהגיעה הנה עם הקבוצה שהייתה קבוצה ג', הם אשר הרימו את הרמה הממוצעת של הקבוצה ולא הורידו אותה. ואת כול זה אני אומר כי אני חושב שאם היו איזה שהם וויכוחים בקשר עם ההעברה הנה לחולדה, אז זה נבע הכול מתוך אותו הרקע, מתוך אותה הרגשה טובה שהייתה לכולם במקום ההוא. דבר שני, וזה כבר אפשר להגיד כעובדה, אנחנו גם לא היינו מבחינה חברתית כול כך אכולים כמו שפגשנו את זה אחר כך כאן. אמנם, אנחנו לא ידענו את זה, אבל אצלנו בכול זאת אני לא זוכר מקרה שאחד לא רוצה לעבוד עם השני בגלל שלא סובל זה את זה. אני לא זוכר דברים כאלה אצלנו ואלה הם דברים חשובים מאד. בקשר לאיחוד עם חולדה לפי מיטב זכרוני, אז קודם כול דיברו על זה לפני שעוד באו אלינו, דיברו על זה שהנה יש הצעה, אני לא זוכר מי, מה, מו, שיש הצעה שאנחנו נעבור לחולדה. והתחילו להעמיד את חולדה עם הסיכויים האלה שאנחנו עכשיו עומדים לרכוש אדמה, ועומדים שם לנטוע אלף דונם פרדס, ובתוך האלף דונם יהיה גם החלק שלנו, וכמובן אין מספיק אנשים וצריך לתגבר את הקבוצה, אחרת הם לא יוכלו להשתלט על העבודה הזאת. וכך הלאה, ודיברו על זה, וכמובן שהיו דעות בעד ודעות נגד. קודם כול אותו הקסם שהיה לחולדה א' מרחוק אנחנו לא ידענו שום דבר, היה לחולדה איזשהו קסם. והיו אנשים שהם ככה התפתו לקסם הזה, הנה נתאחד עם חולדה עם "גורדוניה" א'. לעומת זאת היו הרבה מאד אנשים ואני חושב ואני מעז להגיד שרבים מאד מאלה שלא הצטרפו לחולדה, לו היינו נשארים שם במגדל היו נשארים במשק. יתכן מאד שהם היו במשך הזמן עוזבים, שחלק מהם היה עוזב, אבל לא היו עושים את זה בצורה כזאת כמו שהם עשו את זה, קמו בבת אחת ועזבו. כך וכך אנשים, אני לא יכול לחתום שהם היו חיים איתנו עד היום, אבל בכול אופן זה היה המסמר בארון המתים, המסמר האחרון. הקבוצה לחולדה עברה בהתחלת אפריל 1934, הקבוצה הראשונה, אני זוכר את זה טוב מכיוון שנשארו מספר אנשים לחסל שם את העסק. ואני הייתי בין אלה שנשארו שם לחסל, ואני עברתי בסוף מאי וגם זה היה לפני הזמן, כי קיבלתי קדחת, אז החברה אמרו תעבור מהר לחולדה כי חולדה הייתה המקום שחשבו שאין בו קדחת, כלומר סבלתי אז מהרבה התקפות, אז העבירו אותי לחולדה, אבל בטוח שבהתחלת אפריל עברה הנה הקבוצה הראשונה. מעטים נשארו במגדל בשביל לחסל את העניינים. בסוף מאי 1934 עברו סופית לחולדה. לא היה שם במגדל אף אחד כבר. אנחנו קיבלנו עוד את הקבוצה הזאת שהיא היום בגינוסר, שהיא באה לצריפים במקום החבר'ה שלנו. אבל לפני זה היו דיונים רבים מאד, היו שיחות, אני זוכר את פרץ סלפטר שבא מטעם "איגוד גורדוניה" והוא הציע את ההצעה לעבור. בין המתנגדים הגדולים היו יצחק שומן, יצחק ויטליך ומשה וכשטיין. אותם חבר'ה שהם כנראה הכירו את החברים מ"גורדוניה" א' יותר משאני, למשל, היכרתי. אני בכלל לא היכרתי אותם ועד היום משה הס שואל אותי למה בכלל עברתם הנה? עד היום הוא שואל אותי בצחוק – אולי תגיד לי למה עברתם הנה, אז אני אומר – תראה אני לא יודע למה. בכול אופן היו מתנגדים רבים מאד, היו גם כאלה שאמרו שבחולדה מבחינה משקית לא יכול להיות שם שום דבר גדול. לעומת זה, הם אמרו שבמגדל יש לפחות סיכויים, ואם אנחנו נהיה כאן במגדל ותצטרף הקבוצה ויתר האנשים אלינו, אז יש לנו סיכויים שאנחנו נעבור למקום התיישבות, המקום הזה הוא מבחינה אובייקטיבית הרבה יותר טוב מחולדה.

 

אריה אבנון:  חנוך, מה זכור לך מהמאבקים על ההליכה לחולדה?

 

חנוך קמינסקי: אני זוכר את המאבקים שהיו עוד ב"שחריה". "שחריה" למעשה עמדה להתפרק עוד לפני שהגיעה קבוצת "גורדוניה" ג'. גם בגלל זה הביאו את קבוצת "גורדוניה". היה חלק חברים שהלך לקיבוץ המאוחד, זה היה תיכף אחרי ש"גורדוניה" באו, והיו חלק חברים שנטו ללכת למושב והם כבר היו קשורים ב"ארגון אפרים", והחלק הזה שלא רצה ללכת למושב ולא לקיבוץ המאוחד, החלק הזה התקשר עם "גורדוניה". הפעיל בקבוצה הזאת היה דוד עופר שהתקשר להביא את "גורדוניה" למגדל. כשבאה הקבוצה אחרי  איזה זמן, הרבה מאד חברים עברו ל"ארגון אפרים" ולמושב. אני התלבטתי אז מאד, לקיבוץ המאוחד לא רציתי ללכת, התלבטתי אם ללכת ל"ארגון אפרים" ודיברו איתי הרבה והיו התלבטויות רבות. אבל בסופו של דבר החלטתי להישאר, ועד שנכנסה קבוצת "גורדוניה" והתחילו לדבר על ההעברה לחולדה. אז אני לא ידעתי כול כך איך יהיה ההמשך, אם יבואו כול כך הרבה אנשים מחו"ל לקבוצה, כי לא היינו קשורים לשום מפעל התיישבות (שחריה). והנה אלה שהלכו לקיבוץ המאוחד כבר הלכו למקום התיישבות, אלה שהלכו ל"ארגון אפרים" כבר הלכו למקום התיישבות, אנחנו חיינו כבר די שנים כקבוצה ולא ראיתי שיש או שמדברים על איזשהו מקום להתיישבות. לכן כשבאה ההצעה ללכת לחולדה אז נטיתי לזה. אני לא זוכר כול כך את כול הדיונים בין חברי "גורדוניה", אבל אלה שעברו לחולדה ואחרי כן עזבו אותה היו בין המתנגדים. הם חששו מחולדה, שזה מקום קשה. למעשה מֵטֶל גם השפיעה הרבה עלי.

 

אריה בן יוסף: כול "מפעל ארלוזורוב" אז עוד היה חלום, עוד לא היה מפעל ארלוזורוב, גם "ארגון אפרים" הלוא רצה להיות במפעל ארלוזורוב וזה היה הוויכוח הגדול בין המושבים ובין "חבר הקבוצות". "ארגון אפרים" טען למקום של מסדה, הוא צריך היה לבוא למקום איפה שמסדה הלכה מאוחר יותר. באו "חבר הקבוצות" והמשקים בעמק הירדן והם בכלל היו נגד הכנסת מושבים. והם אמרו: זאת היא מדינת קבוצות ורק נסכים אם תבוא קבוצה להתיישבות שם. אז אנחנו אמנם אמרנו שאולי נרצה להתיישב בעמק הירדן, אבל על "מפעל ארלוזורוב" עוד לא דיברו בכלל. "מפעל ארלוזורוב, היה עוד בחיתולים ובכלל לא היה אפילו שנה מרצח ארלוזורוב, זה היה יותר מאוחר, יותר משנה לאחר הרצח.

 

אליהו הויפטמן: עניין "מפעל ארלוזורוב" התעורר תיכף כמה חודשים אחרי הירצחו, ומדובר היה אז על קניית אדמות צמח, והיות שפיק"א לא הייתה מיישבת אז קיבוצים, וגם לנו, כשהיינו חוכרים ומחזירים את האדמות, אז למשל אסור היה לנו לעשות שמה חצילים, מכיוון שזה גידול דו-שנתי. בזמן שהתעורר "מפעל ארלוזורוב" אני באופן אישי מאד רציתי להישאר בעמק הירדן, ואנחנו חשבנו שאנחנו נהיה המועמדים הטבעיים להתיישבות ושמגיע לנו כי אנחנו היינו במקום. אבל כשהתעוררה שאלת ההליכה לחולדה, אני לא נטיתי ביותר לעניין הזה בגלל הסיבה שהזכרתי. באותה תקופה היינו כבר מספר שנים בעמק הירדן והעמק הזה התחבב עלינו.

 

אריה אבנון: לאחר שאתם עברתם הנה לחולדה התחילה תסיסה בחו"ל בקרב שורות המילואים, כזכור לכם מילואים היו רבים. בשנת 1932, בשלושים לאוקטובר 1932 התכנסה בסמבור פגישה של קבוצה ד', התוספת שחילקו אותה לכמה חלקים, חלק לחולדה, חלק לקבוצה ג', שעוד לא התאחדה אז עם "שחריה", ואלה שלא לפה ולא לפה היו אמורים להיות קבוצה חדשה. ושמה היו טרגדיות, זה היה בזמן הביקור שפנחס לבון ונתן שוואלב בקשר עם מפעל חולדה [לאיסוף כספים לשם רכישת אדמות לחולדה,א.פ.]. והם בבת אחת רצו לפתור הרבה בעיות, נתן שוואלב בא עם רשימה, איזה הוא רוצה ואיזה הוא לא רוצה, ו(ישראל) ביטמן נזעק. יש לי פה החוזר: "ביום 30.10.1932 התכנסה בסמבור פגישה של קבוצה ד' בנוסף לקבוצה המקומית. הקבוצה דנה בעיקר בצורת חלוקת הפלוגה לשתי קבוצות: לקבוצה א' ולקבוצה ג'. לוביאניקר פתח (וכו' וכו') ואחר כך יש חלוקה לקבוצות ואלה שלא נכללו לא בחולדה ולא ב"גורדוניה" ג' היו מאד אומללים, היה בכי, ממש טרגדיה. אין טעם היום לקרוא את השמות. רבים אינם כבר. למה? כי אלה באו ב – 1932 ואמרו: "לאחר שאספנו כסף ועכשיו נקנה אדמה, חולדה צריכה לאנשים נוספים. אז עוד לא דיברו על איחוד עם "שחריה", ואיחודים אחרים, אז רצו ישר מהגולה אנשים נוספים לחולדה. היו אימפרוביזציות רבות וזו אחת מהן ובינתיים הרסו קבוצה נהדרת. כולם סטודנטים, אני מעיד שכולם היו סטודנטים. כולם בוגרי גימנסיה וגם מפשמישל היו ככה, דב בולחובר, ומיכה וולקשטיין ובנק סים היו ביניהם, הם היו קבוצה תוססת. העיקר אלה עוד הסתובבו כל שנת 1933 ולא ידעו מי ומה, חלקם עלו ארצה. אני לא יודע אם גם הגיעו ל"גורדוניה" ג' במגדל, לדעתי לא הגיע אף אחד, לא נתנו אף סרטיפיקט לשם, ואף אחד מהמילואים לא עלה לשם.

 

אריה בן יוסף: אני חושב שזה מתקשר עם מה שאמרתי קודם, שחלק מהאנשים שהם עבדו עזבו, לא מתוך זה שהם כבר חשבו לעזוב, אלא מעצם האיחוד. ואני זוכר עד היום שיצחק שומן וויטלה ומשה וכשטיין עברו עם הקבוצה הראשונה הנה והם אמרו אנחנו רק עוברים, אנחנו מלווים אתכם אבל תדעו לכם שאנחנו הולכים. וזאת הייתה הסיבה שהם הלכו אז. עכשיו בקשר עם עמידה בסבל וכול הדברים האלה. אני רוצה לתת קצת הדגמה מה שאנחנו פגשנו כשאנחנו באנו הנה, בגורלי עלה להגיע יחד עם דוד עופר המנוח, נבחרתי להיות בא כח של "שחריה" בוועדת עבודה. אני זוכר את השבת הזאת הראשונה כשאנחנו ישבנו בוועדת עבודה ולתומנו חשבנו שעושים תכנית עבודה לשבוע, לחודש, יש איזה בעיות וכו'. פתאום אני עומד לפני בעיה מאד מאד מסובכת. מה יש? צריכים לצאת לעבוד עם טרקטור לעבודת חוץ אז זה לא רוצה לצאת עם זה והשלישי אומר אני אצא רק עם זה ולא עם זה. ועל זה הייתה ישיבה של מספר שעות. תתארו לכם את הרושם, וזה נמשך המון שנים. תתארו לכם את הרושם שזה יכול לעשות על האנשים שבאים, אפשר להגיד מפלנטה אחרת, אצלנו בכלל לא היו בעיות כאלה אף פעם, אף פעם לא נעמדו בפני פרובלמה, שאני עם איקס לא רוצה לעבוד ביחד או עם אפסילון. זה היה הרושם. עכשיו משהו אישי, דבר קטן, זה מראה את ההבדל איך שבמושבה, כשבאנו למגדל שהייתה באמת מושבה מכובדת, העריסה של גדוד העבודה, והייתה כבר ותיקה, בת עשרים וכמה שנים ובכלל הכול היה שמה מסודר. שמה פשוט פועלים קלטו פועלים. בחולדה באחד הימים הוחלט, וזה בהתחלה תיכף, שאני צריך לעבוד בטרקטור ואז אנחנו התחלנו לחרוש את החריש העמוק ב"אלף דונם". למחרת בבוקר אני קם, יתכן שאיחרתי בחמש דקות או בעשר דקות, בכול אופן אף סימן של טרקטוריסט לא היה, ולי היה מאד לא טוב על הלב, מה זה, אני קם והטרקטורים אינם, השאירו אותי? ביום הראשון שלי בחולדה? זה לא יתכן. מן הון להון נכון, החבר'ה השאירו אותי, ואני לא מזכיר שמות. אז אני במקום זר שעוד לא הייתי, התחלתי ללכת לפי סימני השרשרת של האינטרנציונל (הטרקטור). לפי הסימנים הגעתי ככה עד שטח "אלף דונם" ברגל. הם נסעו על הטרקטור. אני באותו רגע חשבתי לי - תראו תראו מה ההבדל של קליטת אנשים בין מושבה, שבכלל לא היה לנו שום רקע משותף איתם, אלא סתם פועלים שצריך לקלוט, ובין הדבר הזה בחולדה. לוקחים אדם, שהם יודעים שהוא צריך לעבוד איתם, לא הולכים להסתכל אפילו אם הוא קם או לא קם, ולמה לא קם. אם הוא איחר, למה לא מחכים לו חמש דקות? אלא לוקחים את הטרקטור ונוסעים. והוא צריך לכתת את רגליו לפי סימנים של השרשרת עד שהגעתי לעבודה. אני כבר לא מדבר על דברים אחרים. הריב הראשון עם דוד עופר המנוח, היה כשדוד בא מההשקפה שלו שהייתה לגמרי אחרת. עד שאנחנו באנו, כולם הצטופפו בתוך החומה הזאת של החצר, הגדר עם השער מסביב לחצר ובלילה סגרו את השער, והוא אמר  - מה פתאום? אנחנו באנו, ובאים עוד אנשים, למה להסתגר? אנחנו צריכים לקלוט וזה היה כאילו זה לא היה פריצה פיזית רק, זאת הייתה גם פריצה נפשית, לפרוץ את החומה. נצא החוצה, נקים צריף. אז היו לנו שני צריפים והם היו בתוך החומה בחצר. ודוד אמר נפרוץ את הדבר הזה, נקים אוהלים בחוץ. אינני יודע אם זה עבר בשיחה או לא, בכול אופן הוא התחיל בהריסת החומה וזאת הייתה אחת ההתנגשויות הראשונות שלו עם החבר'ה שהיו כאן וזה נתן את אותותיו כול השנים, כל ימי חייו פה. זה קבע במידה מסויימת את היחס אליו, מהרגע הראשון איך שהוא נכנס לעניינים האלה. מה אני יכול להגיד על חולדה? סדר לא היה, לעבוד לא עבדו, ממש לא עבדו. היו הרבה מאד מביניהם שאני זוכר עד היום, שהיו מסתובבים עם פיג'מות בחצר. מבחינת החברוֹת, היו הרבה שלא עבדו והתחילו רק כשהיגיע זמן לקלוף קצת תירס, ואני מדבר על החברות הוותיקות. אני זוכר עד היום ותיקה אחת, אחת הצעירות החדשות באה והתלוננה על מישהי, ואז אחת מהוותיקות שכבר הייתה שלוש שנים בארץ, אומרת לה – אנחנו כבר עבדנו מספיק, עכשיו אתן קצת תעבודנה.

 

 

עד כאן סוף החומר המוקלט עם מחיקות קלות מצידי. נראה שהשיחה נקטעה בסופה מסיבות טכניות.

 

                                                      הביא לאתר – אמוץ פלג,  מאי 2014