שמירה בקבוצת גורדוניה

פורסם בתאריך 14 January 2015

כיבוש השמירה והאחריות לביטחון בקבוצת גורדוניה חולדה שביער ובנקודה החדשה - מאת אמוץ פלג

כיבוש העבודה היה מעקרונות היסוד של האידאולוגיה הציונית אשר נוצרה בתקופת ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל ושרדה שנים רבות כשאיפה לעבודה עברית. אידיאולוגיה זו ביקשה ליצור יהודי חדש, יצרן ועובד בכול עבודות הכפיים. המונח נוצר בתקופת העלייה השנייה. מטרת כיבוש העבודה הייתה כניסתם ושליטתם של עובדים עבריים בענפי העבודה השונים במשק, כחלק מחזון ישוב ובניית הארץ. כיבוש העבודה התבטא למעשה בשטח ב"כיבוש" אישי, של כל מתיישב, בכול עבודה שניתן היה לקבל. בזיכרונות האישיים של חברי חולדה בולטת ההתמודדות האישית המיידית עם העבודות החדשות והבלתי מוכרות, הקשות והתובעניות מבחינה פיזית, ומהרגע הראשון של החיים בארץ ישראל, נשים וגברים כאחד.

לצד כיבוש העבודה נקבע עקרון יסוד נוסף באידיאולוגיה הציונית והוא כיבוש השמירה והעברתה מידיים ערביות לידי החלוצים היהודיים. האיכרים בני העלייה הראשונה העדיפו להעסיק שומרים ערבים: הם הכירו היטב את השטח וידעו מיהם השודדים והנוכלים המצויים באזור, הם היו מיומנים בלחימה והעסקתם אמורה הייתה להביא לידי שכנות טובה. כל הנימוקים האלה לא עמדו במבחן המציאות: גניבות, שוד ופשיטת עדרי צאן על שדות האיכרים היו מעשה של יום יום. ולצד נזקי רכוש היו לעיתים גם נזקי גוף ונפש. אנשים מהעלייה השנייה הקימו את הארגון החשאי "בר גיורא" (1907) – שמטרתו הייתה להקים בארץ כוח מגן יהודי שישמור על המושבות. חבריו התחייבו בשבועה לשמירת אמונים למולדת, לנכונות להקרבה עצמית ולחברות נאמנה. הצלחתו של הארגון והרחבת פעילותו נתנו דחיפה למעבר לארגון גדול יותר - ארגון "השומר" (1909). למועמדים לארגון נערכו מבחני קבלה ומיון והם חויבו להוכיח אומץ לב, דבקות במטרה, יושר ומשמעת עצמית, הכרת
הסביבה והשטח ומנהגי השכנים הערבים.

ארגון "השומר" הצליח לקבל אחריות להגנה על מספר יישובים בארץ ישראל. "השומר" מנה רק כמה עשרות חברים, אבל הצליח לשנות את דימוי היהודי – מאדם נרדף ופחדן ליהודי חדש, עובד אדמה, יצרני ולוחם, נושא נשק המסוגל להגן על חייו, וכך רעיון השמירה העצמית הוטמע בהדרגה בישוב היהודי.
בשנת 1920 הוקם ארגון "ההגנה" אשר הפך במשך הזמן להיות ארגון עממי כללי של הישוב העברי בארץ ישראל כולה ופעל באופן מחתרתי בימי המנדט הבריטי. ארגון "ההגנה" הוכפף במשך הזמן להסתדרות העובדים. בשונה מ"כיבוש העבודה" שהיה אתגר מיידי לכול עולה חדש בארץ "כיבוש השמירה" היה תלוי בגורמים שונים ובראש ובראשונה במיקום ובעצמאות נקודת הישוב. חברים מ"גורדוניה" א' גויסו ל"הגנה" כבר בהיותם בחדרה, נשבעו לחשאיות, להקרבה אישית ולמטרה הייעודית - שמירת הביטחון העברי. אימוני נשק חשאיים נערכו כבר שם, לחברים נבחרים, וביניהם גם מרים סלפטר שאף התמנתה בהמשך למפקדת חולדה.
בכוונת מאמר זה לתאר את הליך כיבוש השמירה וקבלת האחריות לביטחון ע"י חברי חולדה ואת נושא שמירת השדות והרכוש אשר היה מכריע ודומיננטי בחיי הקבוצה כמעט עד לקום המדינה. יסוד מרכזי נוסף בענייני שמירה וביטחון, אשר בחלקו חפף את הנושאים הנ"ל, הוא ה"נוטרות" – השמירה העברית הממוסדת בחסות משטרת המנדט הבריטי החל מסוף שנת 1936, אשר אנשי חולדה נטלו בה חלק כמו כל אנשי הישובים
העבריים, ועליו לא נרחיב במאמר זה.

המפגש הראשון של אנשי חולדה עם נושא השמירה והביטחון בחולדה התרחש כאשר משלחת ובה שני אנשי "גורדוניה" א' – משה הס ושלמה רוזנקרנץ (לימים ורדי) באה בספטמבר 1930 להתרשם מחוות חולדה שעמדה חרבה ושוממה לאחר קרב הגבורה שניהלו אנשי חולדה מול תוקפים ערביים במאורעות 1929.

כך מתאר זאת משה הס:
"... ונשארנו שנינו עם שני יהודים מעקרון [מזכרת בתיה, א.פ.] אחד נח ואחד שמחה, שהם היו ממונים מטעם קרן קיימת לשמור על הלא-כלום הזה. כאשר כל אחד מהם קיבל אז 6 לירות מנדטוריות לחודש, ובכיסי ישנו מכתב ואני לא מגלה לאף אחד, מכתב חתום ע"י יוסף וייץ שהשומר נח בזה גומר את תפקידו ומפוטר. שני העקרונים השאירו אותנו שם, הראו לנו באחד החדרים מיטת ברזל ואז התברר לנו תוך כדי שיחה, מה היה תפקידו של הערבי שקיבל אותנו, את ה- 6 לירות מקק"ל כל אחד תחב לכיסו והם נתנו לערבי תמורה, 2 לירות לערבי, והוא היה למעשה השומר. בינתיים התחיל להחשיך והם מספרים לנו כל מיני מעשיות ואומרים לערבי שיביא לנו משהו לשתות ויכין לנו משהו שהוא יכול להביא מהאוהל שלו, משהו לאכול, שלא נהיה רעבים. בשעה 10:00 – 11:00 בלילה הערבי הסתלק. פתאום אחד מהשומרים קם, ניגש לחלון, מוציא את הרובה , יורה כמה יריות 2 – 3, עובר לחלון השני ועוד 2 - 3 יריות, ופונה אלינו ואומר, היום יהיה טוב, אתם יכולים לישון בשקט, יהיה בסדר. כעבור עוד קצת זמן מסבירים לנו איך לסדר את הדברים לשינה ואני חושב לעצמי, מה הם הולכים לעשות? והתעלומה נפתרת מיד, הם אמרו לנו: עכשיו אנו הולכים לעבודת השמירה והבנו שהם חוזרים לביתם
בעקרון." בלשון ימינו מתאר משה עבודה בעיניים.

כאשר "הפלוגה המקובצת" של אנשי "גורדוניה" איישה את חוות חולדה בדצמבר 1930 השומר ה"גורדונאי" הראשון היה שלמה רוזנקרנץ אשר שמר לצידו של השומר השכיר שהתמנה ומומן על ידי הקרן הקיימת לישראל. בפרוטוקול שיחה בחדרה מיום 18.12.1930 מודיע ישראל בירנבוים ששלמה (רוזנקרנץ) נכנס לשמירה, "... סוסה בשביל זה לא קנינו כי הוא יהיה רק "שומר החצר" והוא מרגיש את עצמו מפני זה מדוכא. עם השומר השני לא הצלחנו, הוא אמנם אדם טוב אבל לא שומר טוב. אנו דורשים ממנו ערובה בשתי שטרות, באם יגנבו דבר מה." השומר השני המוזכר לעייל הוא שמחה לוין ממזכרת בתיה אשר פוטר בפברואר 1931, כעולה ממכתבו של יצחק בליי מזכיר הקבוצה, מיום 19.2.1931, עוד עולה מן המכתב המופנה לאיגוד "גורדוניה" ולקבוצה בחדרה, ששלמה רוזנקרנץ הוכר כשומר רשמי ע"י המשטרה הבריטית ואף קיבל שכר מהמוסדות עבור עבודתו כשומר. כמו כן שביום כתיבת המכתב הגיע שומר חדש במקום שמחה לוין המפוטר מעקרון, וזהו אריה אלכסנדרוביץ', בן 30, אשר עבד כשומר וגר במקום עם משפחתו במשך מספר שנים. כעבור מספר שבועות הוחזר שלמה רוזנקרץ לקבוצת האם בחדרה ואת מקומו כשומר בחוות חולדה תפס איש "גורדוניה" א' מיכאל מסינג.
בסיכום, ניתן להבין ששני שומרים בחולדה מומנו ע"י הקק"ל, אחד חיצוני, שהיה בעל הניסיון וכנראה השומר הראשי והשני היה חבר קבוצת "גורדוניה". בנוסף להם היו שומרי שדות חברי הקבוצה, אמנם בלתי
מוכרים ע"י השלטונות אך חשיבות פעולתם דומה, ועליהם נרחיב בהמשך.

כאן המקום להסביר שלפי פקודת המשטרה מ- 1926 ניתן היה לתגבר כוח שמירה מקומי בשני סוגים של שוטרים - "שוטרים מוספים" ו"גפירים". אנשי הסוג השני היו שומרים ששכרו מוסדות ואנשים פרטיים להגנה עצמית בכפוף לאישור מיוחד של משטרת המנדט. עם הסוג השני נמנו שומרי חולדה אשר מומנו ע"י הקק"ל ולכן החלפת שומר, כפי שנראה בהמשך, הייתה באמצעות הקק"ל והותנתה באישור המשטרה הבריטית.

עם בוא קבוצת "גורדוניה" א' במלואה לחולדה בספטמבר 1931, עמדה בפניהם גם שאלת השמירה וקבלת האחריות עליה. לפי עדותו של משה הס היה זה יצחק מאיר אשר העלה את הנושא בשיחה ודחף את הקבוצה הצעירה והבלתי מנוסה לקחת על עצמה את האחריות לנושא. מכאן גם ברור שהדבר לא היה מובן מאליו ונדרשה תעוזה, תחושת שליחות וחתירה רבה לעצמאות כדי לבצע זאת. יצחק מאיר כפי שעולה מהמסמכים הוסמך ע"י מוסדות הישוב ומשטרת המנדט כשומר נושא נשק במימון הקק"ל, כנראה מבוא קבוצת "גורדוניה"
א' במלואה ליער חולדה בסוף שנת 1931 ועד לסוף 1933.

נזכר משה הס:
"... אני לא אוכל לשכוח שאחת השיחות, קודם כל מהמעניינות והרציניות שאני זוכר שהייתה בחולדה, הייתה בנושא קבלת השמירה על עצמנו. זה היה כשרק הגענו לחולדה בסתיו 1931. בשיחה הזאת בנושא השמירה היה דגש על העצמאות שלנו שבאה לידי ביטוי בשיחה והיא יכולה להיות נושא מרתק לכתיבה ותאור. ההופעה של יצחק מאיר בשיחה - אני ואחרים מאד הערכנו אותה, ההתמרדות שלו כנגד להמשיך עם השמירה החיצונית זה העלה את המורל. היו שני שומרים כשבאנו, אחד פיטרנו מיד והחלפנו, השומר השני – שמחה, נשאר עוד. אחר כך הביאו שומר ערבי אבו-ראזל עד 1932 או 1933." [לנתון האחרון לא נמצאו סימוכין, א.פ.]

ההתמודדות עם "כיבוש השמירה" מוצאת את ביטוייה בחוברת חֻלדה, מאת מלה גיטלין, שיצאה לאור בשנת 1941 במסגרת "ספריית ארץ ישראל לנוער" של הקק"ל: "... הקבוצה קיבלה עליה גם את השמירה. לא פשוטה הייתה קבלת עול השמירה. איך לפקח על השטחים הגדולים. איך להבטיח את שלמות היער, איך לכונן את שמירת החצר – כל אלה היו בימים ההם, בתקופת בראשית, שאלות קשות וחמורות, וביותר עם בוא החורף,
-כשהיער שחור משחור הליל."

לכך יש להוסיף שהתקפת הדמים של ערביי הסביבה על חוות חולדה במאורעות תרפ"ט – 1929 נצרבה עמוק בתודעת אנשי המקום, והאפשרות הפוטנציאלית שתחזור על עצמה עולה מפעם לפעם בעיתות מתיחות בארץ, משפיעה על פעולותיהם ומוצאת את ביטויה בזיכרונותיהם של אנשי חולדה. כך היה עת פרצו באפריל 1936 מאורעות בארץ ישראל והתגובה המיידית הייתה הוצאת ילדי חולדה ואימהותיהם למקום מבטחים בנען, שם שהו מספר שבועות עד יעבור זעם ותתברר תמונת המצב.

"מפרוטוקול שיחה בחולדה – 5.3.1932:

"ישראל (בירנבוים): עניין סוס לשמירה.
עוזר (חולדאי): לפי דעתי לא צריך סוס לשמירה, יוצאים שני אנשים, אחד על הסוס והשני יכול לשמור רגלי.
זלמן (פלג): שמירה רגלית בלילה היא בלתי אפשרית, חוץ מזה יש תמיד נסיעות תכופות, ואם כעת אפשר עוד להוציא זוג בהמות עבודה (לשמירה) אז בעונת עבודה אין מה לדבר על זה."
בסוף 1933 עלה הצורך להחליף את יצחק מאיר בשמירה. הקבוצה פנתה לגורם המיישב, ליוסף וייץ איש הקק"ל, והוא פנה למפקד המשטרה במכתב מתאריך 3.12.1933 בזו הלשון:
" הנדון: שומר נוסף בחולדה. הננו מתכבדים לבקש בזה מכב' שיואיל למנות בתור שומר נוסף בחולדה מ- 1 בינואר ואילך, במקום מר יצחק-לייב מאיר, את מועמדנו, שהפרטים על אודותיו ניתנים להלן:
השם: משה בן מרדכי קלקר. נולד: בשנת 1909. נתינות: פולנית.
אנו מחכים להודעה מתאימה מאת כב' בעניין הנידון, וחותמים בכבוד רב, יוסף וייץ".

על כך התקבלה תשובה באנגלית ובעברית מיום 5.2.1934 עליה חתום י.מ. טורנבול , מפקח כללי:
" בתשובה למכתבו מיום 3.12.1933 הנני מתכבד להודיעו כי קומתו של מועמדכם מר משה בן מרדכי קלקר היא בהרבה למטה מהמידה הדרושה.
אסיר תודה אהיה לכבודו אם ימציא מועמד אחר שקומתו תהיה לא פחות מ- 5 פוט [רגל -30.5 ס"מ, א.פ.] ו – 6 אינץ' [ 2.5 ס"מ, ובס"ה- 167.5 ס"מ, א.פ. ] כפי שדרוש."

על כך נשלח מכתב מטעם חולדה ביום 18.2.1934 למר וייץ מהלשכה הראשית של הקק"ל ובו נאמר:
" בתשובה למכתבכם מיום 11.2 הננו מודיעים לכם שהננו מסכימים להחליף את המועמד שלנו למשטרה והננו מבקשים מכם למסור למשטרה שיאשרו את המועמד החדש. שמו זלמן פלקחין בן עזריאל, נולד בשנת 1909 , נתין לטביה. בכבוד רב, משק "גורדוניה" חולדה, ישראל בירנבוים". והנושא בא על פתרונו.

כאמור סוג השמירה הראשי הייתה השמירה בחצר במינוי רשמי של המשטרה הבריטית ובמימון הקק"ל. במקביל לכך הייתה שמירת השדות והמטעים סוג נוסף של שמירה ומטלה תובענית אשר בשל היקפה כל החברים התחלקו בה בהתאם לתור ולסידור עבודה. סוג שלישי של שמירה הייתה ה"נוטרות" אשר באה בתגובה למאורעות, "המרד הערבי" שפרץ באפריל 1936, בתקופת השיא היו בחולדה 13 נוטרים מוכרים ומקבלי שכר. על סוג זה של שמירה לא נרחיב במאמר זה.

על עניין שמירת השדות ניתן ללמוד מזיכרונותיו של זלמן פלג:

"בבואנו לחולדה קק"ל שילמה בעד שני שומרים רוכבים. אחד היה שכיר – שומר ותיק [אריה אלכסנדרוביץ', א.פ.], השני היה מהקבוצה... החליטו שאני אהיה השומר הרשמי. התייצבתי וקיבלו אותי, קיבלתי מדים וגם תעודת שוטר. אף אחד לא רצה להיות שומר שדות קבוע והחליטו על חילופים, כל כמה חודשים אחר, נדמה לי כל שלושה חודשים. ההחלטה הייתה שכל חבר משתתף בשמירה הזו. היו חברים שלא ידעו לרכוב על סוס והיו צריכים ללמוד. היה חבר אחד ששמר לי טינה שנים (הייתי חבר בוועדת ביטחון שסידרה את השמירה) על שסידרתי אותו כשומר שדות והוא לא רוכב, לא עולה על סוס, לא עולה על סולם... השומר השכיר עזב את חולדה כאשר הרגשנו שאנו בעצמנו יכולים ויש כבר מספיק ניסיון לחברינו.

בשנת 1933 ערבים התכוננו למהומות, הנציב העליון היתרה בוועד הערבי העליון והמאורעות נדחו בכמה שנים. האוויר היה דחוס. שומרי השדות אז היו משה קלקר ואנוכי.הייתה עונת הזיתים. ערבים היו באים בלילה לכרם ומוסקים זיתים. הסתובבנו בכרם לילה אחד ופתאום שמענו רעשים של מסיק זיתים. הקשבנו והיה ברור שערבים מוסקים. רכבנו לכיוון הרעשים, ירינו מספר יריות, גם הערבים הרגישו בנו, הכרם הוא גדול, היה ליל חושך, הסתובבנו ולא מצאנו אותם, רכבנו הביתה. אנו מתקרבים וחושך בכל החצר, לא רואים אור ולא רואים נפש חיה. חיינו אז רק במסגרת החומה וגדר שסביב לחצר ולכניסה היו שערים. השער היה נעול. מאיזו פינה יצא מישהו, כאשר ראה אותנו פתח את השער. התברר שכאשר שמעו את היריות, חשבו שזוהי התחלה של התנפלות של ערבים, כיבו את האורות, הביאו את שני השומרים ששמרו על הקידוח (אז התחילו לחפש מים בחולדה) [מערבית לחולדה של היום, א.פ.] וחיכו להמשך. עם בואנו התבררה סיבת היריות והכול שב על מקומו בשלום".
משה הס: "משהו בעניין כרם הזיתים ומה שזלמן סיפר על הגניבה בלילה של זיתים: מעניין איך הם (הערבים) ידעו בדיוק להגיע ולמסוק בלילה בחושך. ואם היינו מגיעים לתפוס אותם הם היו בורחים ובבוקר כשהיינו באים ראינו שהם באו עוד פעם והמשיכו למסוק בחושך. ואתה היית שואל את עצמך, איך הם עושים
את זה בחושך הזה וממלאים שקים."

תיאור ההסתגרות בתוך קירות חוות חולדה וההצטמצמות בד' אמותיה, תרתי משמע, הוא ביטוי מובהק לתחושת החולשה וחוסר הביטחון שחשו אנשי חולדה בתוך חצר החווה המוקפת ביער. הצפיפות הייתה רבה, כנראה בתמונות ומסתבר מהכתובים. נדרש היה מישהו מבחוץ כדי "לפרוץ את החומות" של החצר. ואכן היה זה דוד עופר, כעדותו של אריה בן-יוסף, שהצטרף לחולדה עם אנשי "גורדוניה" ג' שבאו ממגדל בשנת 1934, ומונה לחצרן. הוא לא קיבל את גזירת הצפיפות וההסתגרות בין קירות החצר בשם הביטחון, פרץ את הקיר המערבי והקים עליו בכך את זעם הוותיקים יותר, אך קבע עובדה פיזית ותודעתית והרחיב את שטח המחנה.

מתוך פרוטוקול ישיבת הוועדה הכללית – 27.1.1940:

1. השמירה - מיכה (וולקשטיין) פנה אלינו בקשר עם סוסה נוספת. לפי דעתו צריך עכשיו להתחיל לשמור בשדות, וישנה רק סוסה אחת, זוהי הוצאה של 15 לירות ואם רוצים לשמור לא יתכן שאחד ילך ברגל ושני ברכיבה, ואת השדות מוכרחים לשמור. כל השדה הוא יפה, החציר, הגרעינים, והערבים לוטשים את עיניהם.
אחרי דיון הוחלט בשלילה ומציעים שהשומרים ילכו ברגל.

זלמן פלג – מתוך "זיכרונות": חולדה הייתה מוקפת כפרים ערביים מכל הצדדים. היחסים היו בדרך כלל טובים ולפעמים היינו מבקרים אצלם. זה כמובן לא מנע מהערבים לגנוב, אם אפשר היה, או להעלות עדרים על השדות שלנו, וכמובן שקשה היה למנוע זאת. ביחוד ניצלו את זה ערביי סתריה שישבו על הגבעות – איפה שעכשיו חוות גדנ"ע [לאחר שנים "חצר חולדה" לקליטת העלייה האתיופית, א.פ.] ממול ל"גבעת מקורות". הם השקיפו על השדות שלנו. הם היו מעלים את העדר על השדה ואחד היה משקיף, וכאשר ראה שהשומר מתקרב היה נותן סימן, העדר היה נעלם וקשה היה לתפוס אותם. היינו באים והשדה אכול. אותו הדבר כאשר הייתה קמה. הם היו מורידים את השיבולים. פה אני נזכר במקרה עצוב שקרה לי כאשר הייתי בתפקיד שומר שדות. פעם אחת באתי מצד שונה והפתעתי אותם, ראיתי את העדר על השדה שלנו, דהרתי לכיוון העדר, רכבתי על סוס שהיה פחדן, כאשר היו מרימים מקל היה בורח. הערבים ראו אותי דוהר, הם רצו לכיוון העדר ועם מקלות לכיווני. הסוס נבהל, הם לא רצו להכות אותי, הם רק מנעו ממני לקחת את העדר. בכיסי היה אקדח שהיה חוקי ואפשר היה להשתמש בו במקרה של הגנה עצמית, כאשר החיים בסכנה. בדרך כלל נשיאת נשק הייתה לא ליגאלית בעיני המנדט הבריטי, וחוץ מזה במקרה של הרג או פציעה יש עניינים של משפטים ו"גאולת דם", כך ששימוש בנשק היה רק במקרה של סכנה קיצונית. הסוס נבהל והתחיל לדהור ובדהירה האקדח נפל לי מהכיס. ראיתי שיחידי לא אעשה כלום, דהרתי הביתה, הזעקתי עזרה, והעיקר הצטערתי על האקדח. חיפשנו אותו בשדה אבל לא מצאנוהו. כלי נשק באותם ימים היה דבר יקר, בעל ערך עצום."

"הקושי בשמירת השדות נבע בין השאר, כפי שניתן לראות ממפת שדות חולדה שלהלן, מכך שהשטח צר וארוך, פונה מערבה, חלק קטן בן כ- 150 דונם נמצא מעבר לפסי הרכבת (מסומן 6868) ושם חנו ערביי סתריה, מדרום-מערב להם הכפר מנסורה אשר ישב על הדרך למזכרת בתיה-עקרון, הכפר סיידון מצפון לשטח, וממזרח ח'ולדה הערבית. כ- 2200 דונם אשר נפרשים על כשלושה קילומטרים מצד לצד. השמירה ואף העבודה בשדות בתקופת מאורעות 1936-39 הייתה בעלת סיכונים גבוהים ביותר.

מפת שדות חולדה וקרקעותיה בשנות ה- 30

בתקופת המאורעות הערבים היו מחבלים בפרדסים, משחיתים ציוד ועוקרים עצים, בפרדס "אלף דונם" נעקרו כ- 7500 עצים, שורפים קמה בשדות ומדליקים עמודי חשמל שהיו עשויים מעץ. ערב אחד, מספר זלמן פלג בזיכרונותיו, הציתו את עמודי החשמל שמעבר לפסי הרכבת לירושלים אשר הובילו חשמל לחולדה. "ראינו את האבוקות ויצאנו לכבות אותן. לפני הפסים היה שדה תירס שלנו. כאשר נכנסנו לתירס איבדנו אחד את השני ורק בנס זה לא נגמר באסון, כאשר פתאום נפגשנו עם חברים בתוך שדה התירס. הצלחנו לכבות את העמודים. כלקח חברת החשמל התקינה אחרי זה עמודי בטון בגובה של אדם וזה מנע מהערבים להדליק את העמודים."

ענייני השמירה המשיכו להעסיק את אנשי חולדה אף כי אופייה השתנה במקצת כאשר פסקו המאורעות.

מתוך עלון "בקבוצה" – 26.12.1941

במקום נאום בשיחה

בימי המאורעות הייתה היציאה לשמירה חובה לאומית. איש לא העז להתנגד ל"שלטונות הביטחון" כשסידרוהו לאיזה תפקיד, לבל יחשבוהו פחדן. הזמנים אמנם השתנו, תודה לאל לטובתנו. השמירה נהפכה לעבודה – אני רוצה לקרוא את הילד בשמו – עבודה בזויה. שמירה - ז.א. היום, להסתובב מתוך שעמום שעות רצופות במשק, בגשם ובבוץ, ללא כל סכנת נפש, במטרה להגן על הרכוש שלנו מפני גנבים. לכן גם הקשיים בסידור שומרים. .. אנו צריכים כיום 5 שומרים ליום, ז.א. 260 שבועות שמירה במשך השנה. לרשות הביטחון עומדים כיום 53 חברים (ביניהם חברה אחת), .. בלי הגזברים ובלי 3 חברים אשר לפי דבריהם אינם באים לשמירה מבחינת הבריאות. מתברר איפה שכל אחד מ- 53 החברים יצטרך לשמור 5 שבועות לשנה לפחות.
                                                                                                                                                        מאת י.
    לפי נתונים אשר סיפק אריה אבנון בדצמבר 1943 לסנגורים במשפט אנשי חולדה, בחוברת ושמה "חולדה
העברית", להלן מספר ימי השמירה לסוגיה השונים אשר הוקצו לנושא ע"י קבוצת חולדה:

בשנת 1936 – היו 1306 ימי שמירה, 1937 – היו 1634 ימי שמירה, 1938 – היו 3042 ימי שמירה, 1939 – היו 5194 ימי שמירה, 1940- היו 3765 ימי שמירה, 1941 – היו 3451 ימי שמירה, 1942 – היו 4191 ימי שמירה, בשנת 1943 – 3250 ימי שמירה.

בולטת כאן הקפיצה במספר ימי השמירה בתקופת המאורעות בשנת - 1938, היא נובעת בחלקה מהצורך לשמור על נקודת הישוב החדשה שנבנתה באותם ימים, ובמקביל לשמור גם על קבוצת חולדה שביער, מהלך שארך למעלה משנתיים. גם לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה היה הכרח בהקצאת כוח אדם רב לנושא השמירה, מעל 10 אנשים ליום. השמירה הייתה על חשבון עבודה ובתורנויות והשתתפו בה גם חברות אשר עברו אימונים כמו חברים, והיו שותפות בנשיאת עול ההגנה.

שמירת השדות, לה היו שותפים רוב החברים בתורנות, הפכה במשך השנים לגבי מספר חברים למקצוע, ולכך נדרשו אומץ לב, מיומנות, התמדה ובחירה אישית. אחד משומרי השדות המתמידים והידועים היה אהרון קורנרייך אשר דרש במפגיע להתייחס לשמירה כאל ענף, כמו שיש פלח, ויש רפתן, כן יש שומר שדות, זה מקצוע לכול דבר ועניין. את משנתו הביטחונית, עקרונות השמירה בשדות, הקשר והיחס אל הגנבים הפוטנציאליים והדרך הנכונה לטפל בהם מנסח אהרון בדייקנות ובבהירות רבה במאמר בעלון.

מתוך עלון "בקבוצה" – 7.3.1947

"מצב השמירה בשדות

אני רוצה להסביר לכלל החברים את מצב השמירה השנה. יש לנו השנה תבואות חורף קרוב ל- 3000 דונם, מפוזרים על שטח נרחב, אשר בכדי להגיע מקצה אחד למשנהו צריך לעבור8-6 ק"מ. נוספה השנה צרת מיעוט הגשמים. זה פגע לא רק בנו, אלא גם ביישובי הערבים בכל הסביבה הרחוקה, בנגב ובכל אזור חברון. הערבים אשר נפגעו קשה על ידי הבצורת נודדים צפונה ובחלקם הגיעו גם לאזור שלנו, כבר בראשית ינואר. עתה אנו עדים לתופעה שיום יום מגיעים מחנות חדשים עם אלפי ראשי בקר וצאן. והיות והסביבה שלנו תפוסה כבר על ידי אלה שהקדימו ובאו קודם, הם נודדים הלאה צפונה. ברור שעוברי דרך כאלה רוצים לזכות מן ההפקר. השמירה בתנאים כאלו היא קשה מאד וצריך מאד מאד להיזהר מפני נזקים. מספר עובדות:

לפני שבועיים נרמסו וניזוקו קשה ע"י רועים כ- 60-50 דונם שדה חציר של נען. לפני שני לילות הוכה ונפצע ע"י ירייה השומר הערבי של גבעת ברנר.

כל זמן שמירתי אני דוגל בשמירה על יחסים טובים עם השכנים. התוצאות הן לפי דעתי פחות או יותר רצויות לנו. פרט למקרים קלים לא היו לנו כל הזמן נזקים רציניים. אני מוכרח להודות בעזרה הגדולה שניתנה לי ע"י דוד עופר בתור פלח, שידע להבדיל בין עיקר לטפל.

חברים, לא כל ערבי הוא גנב . ואפילו אם הוא גנב ע"י יחס וטיפול בו אפשר לכוון את שטח פעולתו הרחק מגבולות המשק והשדות שלנו. אגב, זאת היא השמירה המקובלת היום בכל הארץ. יש חברים שקראו לזה "מס עובד" שהננו משלמים לערבים. יתכן שכך הוא, אבל אני מבין ככה את תפקידי, ואני מבקש את החברים שאם יש להם דעה אחרת עליהם לברר את זה בצורה הנאותה; בדיוק כמו שלא יעלה על דעת מישהו לנזוף ברפתן או
בפלח בגלל שגיאה כביכול בענפו, כך גם יש לנהוג בענף השמירה.

אם בנוסף לצרת הנדידה אנו נקלקל את היחסים עם הערבים המקומיים רע יהיה לנו. אין זה אומר שצריך לתת מקום להפקרות מצידם, לא ולא. אבל בשנה כזאת לא צריך למתוח את החבל יותר מדי, בפרט שכל השנים "השמנות" לא עשינו זאת. בעלי הענפים כמו עצי פרי, מספוא וכו' אמנם צריכים להתרעם כל כך בשל ערביה שקוצרת עשב, גם האסון לא יהיה גדול אם ערבי מוכר לנו יקבל מדי פעם שק תלתן. זה עולה לנו ומפריע לעובדים, אבל...

אני מציע למען הקל על השמירה ללחוץ במוסדות שלנו ברחובות להחזיר את הטנדר למקום ולהעמידו תחת פיקוח השמירה המרוכזת של הסביבה העברית שלנו. יחד עם זה צריך למנוע מהם התנגשויות סתמיות עם ערבים.

אהרון קורנרייך

תם ולא נשלם

בשנים שיבואו, ובעיקר לאחר קום המדינה, הצטמצמה השמירה בשדות והתמקדה בשמירה על שדות המלונים, מקשת האבטיחים ומטע הנשירים. זכורה בעיקר סוכת השומר – הנוטרה, אשר הוקמה בשטח מטע הנשירים, היכן שנמצאת היום ההרחבה. מדי קיץ, עת התקרב מועד הבשלת תפוחי העץ היה בורך הייסל מאייש אותה ומשגיח ממרומי הסוכה שלא יגנבו תפוחים. הנוטרה היוותה גם מוקד בילוי ועניין לנערי ונערות חולדה שהיו באים, מתארחים ומארחים לבורך חברה, כמעט מדי ערב.

בהמשך השנים נותרה על כנה רק שמירת הלילה – שומר על החצר ושומרת על בתי הילדים. וזוהי פרשה אחרת.

אמוץ פלג, ארכיון חולדה, ינואר 2015