...החליטו לבנות 1000 יחידות דיור בתנועה הקיבוצית לוותיקים, התקן שנקבע לגודל דירה היה 25 מ"ר! כמו שיכון עולים, אבל יותר גרוע. אני לא לקחתי את התכנית הזאת של המחלקה הטכנית של "חבר הקבוצות" שהייתה כבר מוכנה, אלא הכינותי תכנית של דירה בגודל 34 מ"ר. באתי לקיגר (?) שהיה האחראי ואני מראה לו, והוא אומר, מה? אין מה לדבר. אמרתי לו, טוב, אז אנחנו לא בונים. והלכתי להרצפלד. לפנחס לבון לא פניתי למרות שהוא היה בתפקיד בכיר ובעל השפעה (היה שר החקלאות, א.פ.), ואמרתי לו, מה שאתם עושים הוא בכייה לדורות, זה לא בשבילנו. והראיתי לו מה אני רוצה לעשות, שיהיה בית שימוש, שיהיה מטבחון. אז הוא שואל, מה הבעיה? אז אני אומר, קיגר לא רוצה לאשר. אז הוא אומר, מה?! תיכף ומיד הוא קורא לקיגר ואומר, תחתום, להם מגיע! הוא חתם וקבעו שמגיע לנו לפי ותק 28 יחידות ונתנו הלוואה ל- 30 שנה בלי הצמדה.

    אנחנו מסרנו ל"סולל בונה" את השלד, את הנגרות עשינו בעצמנו. התקשרנו גם לדוברובסקי שהיה מומחה לחביות מעץ והוא גם כן עשה נגרות. את העצים לקחנו ממה שנשאר מבניית בית הרצל החדש בחולדה. במקלחות עשינו חרסינה במקום מרצפות שחורות שבתכנון. ואז בא לבקר פה קיגר (?) והוא השתגע, מה עשיתם, איזה משק מרשה לעצמו חרסינה? אבל לא הייתה לו ברירה, ומה שעשינו זה מה שנשאר. על הבנייה פיקח מישהו מבחוץ. בנינו 28 יחידות וכמו שנגמר השלב הזה הוצאתי מיד אישור על עוד 28 יחידות. החל ויכוח פנימי בקבוצה, הגזבר (שיש לציין שלא היה מדיירי השלב הראשון, א.פ.) לא אישר ולא הסכים. אז אני, משה הס ואפרים אבנרי אמרנו שאנחנו לא נכנסים לדירות החדשות עד שלא מתחילים את השלב הבא. באנו לשיחה והצענו שכול חבר יחפור שני בורות ליסודות בזמנו החופשי, לחסוך בעלויות, וקיבלו את זה ברצון. ואכן כל אחד חפר את המכסה שלו ליסודות. לקחתי את צבי גילר הבנאי והוא יצק את היסודות. הלכתי לסולל-בונה וחתמתי (הייתי בעל זכות חתימה) על חוזה שיעשו את השלד ל- 16 דירות נוספות. ותיכף לאחר מכן על עוד 12 דירות, ביחד 28 דירות. אחר כך היה צריך כסף לנגרות והשגתי זאת דרך הרצפלד. וכך גמרנו את כל השלבים. את השבילים עשינו בעזרת פנחס לבון.                 

    התחלנו בקיץ שנת 1951, בקיץ 1952 כבר נכנסו הראשונים לדירות, לשלב השני נכנסו בשנת 1954 ותוך שנה נוספת, באוקטובר 1955 נגמר הפרוייקט, בס"ה 4 שנים. בשנים 1965-7 הגדילו את המרפסות ובנו קובייה שהגדילה את הדירות ל- 47 מ"ר ויצרה אפשרויות משפחתיות חדשות.   עד כאן ישראל בירנבוים

בעיני המביא לדפוס חשיבותו של פרוייקט שיכון ותיקים הייתה שכל אנשי גיל דור הוותיקים, כולל אילו שהגיעו לחולדה אחרי מלחמת העולם השנייה, נכנסו לדירות השיכון, לא קופח אף אחד ולא נותר אף חבר מאחור בדירות החדר. אם היה ביטוי עליון לערך השוויון בחולדה הוא נמצא בפרוייקט זה.

אמוץ פלג, ארכיון חולדה, פברואר 2015