אבנרי אפרים
נולד : 14.4.1910 / ה' ניסן תר"ע
נפטר : 21.5.1982 / כ"ח אדר תשמ"ב
נולד במילניצה, פולין, למשפחה מסורתית, קיבל אצל סבו הרב חינוך תורני, המשיך את לימודיו בלבוב ובגיל צעיר הצטרף ל"גורדוניה". החל משנת 1929 היה בהנהגה הראשית.
עלה לישראל בשנת 1932 והגיע לדגניה ב'. משם עבר למגדל עם קבוצתו שהתאחדה עם 'שחריה'. זמן קצר אחר כך ב – 1934 הצטרף לחולדה.
בשנים 1936-1935 היה בשליחות התנועה בגליציה. העריך מאד את הפעילות בתנועה ופעמים מספר גויס בפועל לפעילות זו. התמסר בעיקר לצד הכלכלי ובמשך שנים התמחה בניתוח הבעיות הכלכליות של הקבוצה והתנועה הקיבוצית. כיהן מספר פעמים כמזכיר חולדה וכנציגה בפורומים שונים, וזמן מסוים כסגן מנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית. לאחר שהתאלמן מפשקה אשתו, אם שלושת ילדיו, נישא בשנית למינה ואיתה חי עד יום מותו. בשנותיו האחרונות עבד בהנהלת חשבונות.
בן 72 היה במותו. יהא זיכרו ברוך
...אפרים היה בנופנו האנושי והחברתי איש אשכולות, תלמיד חכם, בעל שורשים ביהדות, מבין בתהליכי החיים והחברה, בעל כושר ניתוח, איש ההיגיון ולוחם על דעותיו ועמדותיו. איש השיחה המעניינת, מצויד באוצר בלום של סיפורים חסידיים, מהווי העיירה והעם. בדורנו כשההתמחות של המשכיל היא לרוב חד צדדית אפרים שייך לסוג מיוחד, שתחומים "סותרים" דרו אצלו בכפיפה אחת. היה שקדן בקריאת ספרות יפה ובעל הבנה ביקורתית בה. הבנתו בהיסטוריה ואת ההיסטוריה היהודית הייתה מפליאה. בשיחות רבות איתו עמדתי על עומק הבנתו בתחום זה. אפרים היה האיש שאפשר היה להתייעץ בו. כול נושא חברתי, כלכלי או ציבורי אחר שהיה מסובך ודרש נקיטת עמדה אחראית טוב היה להיוועץ בו לפני ההכרעה. תפיסתו המהירה והחדה והרצינות שבהתייחסותו לעניינים ציבוריים – עשו אותו לבעל סמכות בקבוצה ובתנועה. היה מאותם אנשים "החריגים" בתוכנו, הנותנים גיוון חיובי וחיוני לחיי החברה. שבע מעשים וייסורים הלך לעולמו.
אריה אבנון
על אפרים
אהבתי מאד את אפרים, ועדיין קשה עלי הידיעה כי בבואי לחולדה לא אראה אותו עוד. מהשנה האחרונה שלי בבית הספר התיכון בחולדה ליווה אותי אפרים באופן המיוחד לו: בשיחה ובעצה, בחיוך ובנזיפה רכה, בהומור ובענווה ובאצילות-נפש. ביקור שלי בחולדה בבית, אצל אמא, שהסתיים בלי שיחה ארוכה עם אפרים היה לי כביקור עם טעם לוואי של החמצה. פעם זכרתי לומר לו זאת, והוא חייך ונפנף בידו: מודה ומבטל באחת. הרבה למדתי ממנו – ולא רק משיחותינו, אלא, ובעיקר, ממעשיו ודרך התנהגותו בבית ובקבוצה. יותר ויותר למדתי להכיר את אישיותו המיוחדת, היותו שלם עם עצמו ועם דרך חייו, ועם זאת – ולמרות זאת היותו שרוי בניהול בלתי פוסק של דיאלוגים פנימיים בתוכו: קולות ובני קולות מן העבר, מעומתים עם קולו שבהווה, ומשתאים, יחדיו, אל העתיד.
תמיד הרשימו אותי באפרים שתי סגולותיו היפות שהן נדירות כול כך בשילוב שכזה: נבונות ראייתו החריפה וכושרו המחשבתי ובינת ליבו ותום ליבו ויושרו. המזיגה הזאת האירה מתוך דבריו ומעשיו, ביום יום שלו בכול מעגלות חייו: בבית, במשפחה ובקבוצה, ובהתייחסויותיו אל המאורעות בארץ ובעולם. במרכז הכול העמיד אפרים, להרגשתי, את האדם – רווחתו וכבודו, האדם – על כול נפלאותיו ושיגיונותיו. אהבת הבריות שבתוכו גרמה לו שיעשה תמיד להגדלת החיוב בפועלו, ומצטער היה על עצמו משלא היה יכול, או מסוגל, לעשות זאת באיש זה או באירוע זה כפי שרצה. יש אנשים שבעצם היותם, באופן היותם, מאירים הם את עינינו ואת ליבנו. כזה היה אפרים, וככה אזכור אותו באהבה ובתודה.
שוש צימרמן