היימן נתן
נולד: 1.8.1905 / כ"ט תמוז תרס"ה
נפטר : 15.11.1972 / ט' כסלו תשל"ג
יליד העיר זבורוב שבגליציה מבית חם ומכניס אורחים ואדיב. היה ממייסדי סניף "גורדוניה" בעירו. הצטרף לקבוצת חולדה שביער. עם בואו נכנס למעגל העובדים בפרדסי 'יכין' בנען. בעת המאורעות של שנות תרצ"ו-תרצ"ט (1936 – 1939) נכנס לעבודת הנהגות, שהייתה באותם זמנים קשה ומסוכנת. השתתף בקרב בוואדי (לאחר מכן 'גשר השלושה'), והודות לקור רוחו חולצה המשאית מהמארב במהירות וחלק מהחברים ניצל. המשיך בנהגות גם בימי המדינה ובמשך עשרות שנים היה נהג הבית. הירבה לשרת את הציבור כנהג טיולים ברחבי הארץ, עם הילדים והחברים כאחד. במלחמת ששת הימים איבד את בנו – בכורו מיכה, שנפל בקרב על גבעת התחמושת, אסון ממנו לא התאושש. בשנים האחרונות עבד בכלבו ומצא בו מקום מתאים ליכולותיו ורצונו שלא להיות לטורח על הקבוצה. בן 67 היה במותו. יהא זיכרו ברוך
על נתן ז"ל
הכרתי בסוף שנות ה-20 – בעירו זבורוב. היינו מבקרים בעיר זו אשר בזכות חבר אנשים פעיל נתנה את הטון במחוז שלנו בכול ענייני "גורדוניה". היה זה לפני גיוסו של נתן לצבא הפולני ומצב רוחו לא היה שפיר. ענייני העלייה לארץ היו אז בשפל המדרגה והוא סבל לא מעט בשל כך. עם סיום שירותו הצבאי – נפגשתי איתו לא פעם בלבוב עת החל לטפל בעלייתו ארצה. לא ידעתי אז שניפגש בחולדה.
בחולדה נכנס למעגל העובדים בפרדסי "יכין-נען". עבדתי איתו חודשים אחדים בחריש ובתילום, והייתה לי ההזדמנות הטובה להכירו מחדש בתנאי הארץ. היו לו דעות ביקורתיות למהלכים רבים בקבוצה, אך בפומבי לא נתן להם ביטוי כי לא היה נואם מטבעו, ורק בהערות קצרות היה לפעמים נוקט עמדה בציבור. היה רציני בעבודה ונראה שהולך ומשתרש לו בבטחה בכל ההוויה החדשה הזאת.
תקופתו הקשה של נתן החלה עם כניסתו לעבודת הנהגות, בעת המאורעות של שנות תרצ"ו – תרצ"ט. היום לדבר על נהגות כעל עניין קשה ומסוכן נראה קצת מגוחך. אבל אז כשמאות נהגים נהרגו בדרכי הארץ באותן השנים הקשות, נהגים אשר היו בחזית יום יום, ושעה שעה, ושמרו על קשר תקין של אספקה ושל הישוב בכלל - הנהגות הייתה אז השירות המסוכן ביותר. אין פלא שמשוררים שרו אז שירי הלל על גבורת הנהג העברי. ואמנם נתן היימן היה בין ראשוני הנהגים בחולדה.
"בקרב בוואדי" (לאחר מכן "גשר השלושה" ), בחודש אוקטובר 1938 השתתף גם נתן. הודות לקור רוחו חולצה המשאית במהירות האפשרית מהמארב שטמנו פורעים ערביים, ושאר החברים ניצלו מגורלם של שלושת החברים שנהרגו. מעניין שאף פעם לא סיפר ולא דיבר על היום המר ההוא. אחר היה ודאי חוזר לנושא מדי פעם אך נתן חתם בלבו את הקרב ולא עשה ממנו מטעמים של גבורה או של התפארות. בימי המדינה זכור לנו נתן היימן בעבודתו כנהג בטיולים של ילדי בית הספר ושל החברים.
אין אפשרות לסיים את רסיסי הזיכרונות על נתן ז"ל מבלי לקבוע בצער שמלחמת ששת הימים, ואסון נפילתו של מיכה בנו, זכרונו לברכה, שמו קץ לחיוניותו של נתן, ומאז בעצם הצער והייסורים כרסמו את ליבו עד תום. נתן הוא, איפוא, כעין קורבן נוסף של מלחמה זו – גם אם לא לבש מדים.
זכרו יהיה שמור וברוך עמנו.
אריה (לונק) אבנון