נולדה:     11.1.1908   /  ח' שבט תרס"ח

נפטרה :  18.4.1990  /  כ"ג ניסן  תש"ן

נולדה בבלז, גליציה. את ימי נעוריה בילתה בוינה.

נכנסה לגורדוניה בגיל צעיר, עברה הכשרה בחווה חקלאית בסטניסלבוב.

עלתה ארצה בשנת 1929 והצטרפה יחד עם בן זוגה-משה לקבוצה בחדרה.           בנובמבר 1930 נשלחה פלוגה מטעם קבוצות גורדוניה לשקם את הריסות חוות חולדה שביער ומרים נמנתה על הקבוצה עם משה. בחולדה הייתה מבשלת, כובסת, יצרנית גבינות ועבדה במחסן בגדים בשנותיה האחרונות.

בת 82 הייתה במותה.

יהא זיכרה ברוך

        מרים הס ז"ל - דברים על קברה

  נסתלקה אחת הדמויות המיוחדות מחבורת דור המייסדים. שורשית, עממית, בעלת הומור חביב, פייסני, קולה מלבב, טיפוס חברתי ללא כל העמדת פנים. בקיצור – חברה שנולדה לחיות בקבוצה.

  ילידת העיר המפורסמת – בלז, מרכז החסידות בגליציה. ילדותה עברה עליה במשפחה בת שבעה ילדים ועוד שישה מבני דודים שחיו בצוותא בבית גדול אחד.

  עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב- 1914 עברה המשפחה לווינה למשך 25 השנים הבאות. שנות וינה בגיל הנעורים המוקדמים השפיעו הרבה על אופייה של מרים. שנים אלו עיצבו את דמותה והשפיעו על השקפותיה והתנהגותה במשך שנות חייה. בגיל צעיר,  כבת 16, עזבה את הבית בווינה עם חברת נעוריה - יוכבד עדל, (לעתיד חברת המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל) למרכז ההכשרה בחווה החקלאית בסטניסלבוב. משם להכשרה בדלטין ובשנת 1929 עלתה ארצה לחדרה. מכיוון שהייתה דמות חברתית מלידה נקלטה מהר בקבוצה הצעירה ויחד עם בעלה משה הס בנתה את חייה ללא משברים מיוחדים. היא קיבלה את צורת החיים הקיבוצית כדבר המובן מאליו, לא עשתה קורבן ולא טובה לאף אחד וקיבלה הכל כפשוטו.

  מרים ז"ל עבדה בכול העבודות האפשריות בקבוצה. זכורה למשל התקופה של עבודתה הקשה במטבח הפרימיטיבי, הסקה בעצים רטובים, העשן המתמיד וכול השאר. תקופה ארוכה עבדה במכבסה ושוב תנאים בלתי מתקבלים על הדעת. ללא מיכון כלשהו, פשוט הכל בידיים, וזה כבר בנקודה החדשה.

         מרים הייתה מומחית בגבינות, עברה קורס ב"תנובה" חיפה ועשתה נפלאות בעבודה זו.     

         למרות העבודות הקשות שנחתו עליה הייתה לרוב עליזה, חייכנית ושיר אחד של שוברט   

         מה"רוזמונדה" היה שיר חייה. היה בו בשיר הזה כעין געגוע תמיד, לווינה ההיא מימי

         נעוריה העליזים.

         חיי המשפחה שלה היו מאושרים למרות הקשיים האובייקטיביים שלנו – היא אהבה

         את משה שלה ואת ילדיה עד כלות.

         עם אסון מותו הפתאומי של משה נשבר אצלה הכול. גם חייה נשברו באותו הזמן. דעכה    

         כנר ואיש לא ידע על מה ולמה – פשוט ללא משה חייה פסקו להיות חיים.

         פניה הקורנים נחרטו בזיכרוננו כאילו היא עדיין עמנו חיה, ערה ומתלוצצת.

יהי זיכרה ברוך.

אריה(לונק) אבנון