ויגל מאיר
נולד: 8.4.1907 / כ"ז ניסן תרס"ז
נפטר: 19.8.1995 / כ"ג אב תשנ"ה
הספד על קברו
יש אנשים שלא ניתן להפריד אותם מהמקום שבו חיו ופעלו. מאיר ויגל היה אדם כזה. קשה מאד לתאר את חולדה בלי מאיר ויגל, כאילו אלו שני מושגים הקשורים זה בזה ללא הפרד.
בכל מקום שתפנה חותם ידו של מאיר נמצא, אפילו לא את הכל יודעים. בשבילי מאיר ויגל זה ספסלים צבועים מחדש ליד חדר האוכל – סימן שפסח מגיע. מטאטא גדול ומעלה אבק עם פרוץ השנה החדשה: מאיר ויגל עומד, רזה ונמרץ, ומטאטא את השבילים המרכזיים.
מאיר ויגל בשבילי הוא ישיבה על כוסית קוניאק אצלנו בבית, הוא על כיסא ליד שולחן האוכל הארוך שבנה במו ידיו, ואבא שלי על הכורסא המתנדנדת, בקבוק קוניאק ביניהם ושתי כוסיות, ומקלות מלוחים ושתיקה גדולה כמו שיכולה להתקיים רק בין שני חברים שכבר אמרו את הכל אחד לשני ועכשיו לא נותר להם אלא לשתוק ביחד.
מאיר ויגל הוא מי שאמא שלי הייתה נעשית עצבנית בגללו כי כל פעם שראה כתם על אחד הקירות אצלנו בבית, למחרת היה מתייצב עם דלי, צבע ומברשת ומודיע: "באתי לסייד!" מאיר ויגל הוא זה שאליו פונים כשמשהו מתקלקל בבית וצריך לתקן באופן דחוף. אז אבא שלי אומר לאמא: "ולמאיר ויגל כבר הראית את זה?" ואמא אומרת: "אם הוא לא יכול לתקן אף אחד לא יכול".
אל מאיר ויגל הולכים ילדים קטנים כשהם רוצים לראות את הפלא הגדול של אפיית הלחם. שם הוא עומד לו במאפייה הקטנה, עם תנור ענק בוער באש אדומה ומשחיל אחת אחרי השנייה את הכיכרות המעוצבים שריחם הולך ונודף מיד בכל הקיבוץ הקטן. "מאיר תן לי כבר", והוא ברצינות ה"יקית" שלו בוצע את הכיכר החמה שיצאה מהתנור ומחלק לילדים המושיטים ידיים הנכספות.
מאיר ויגל הוא זה שאליו הולכים לבקש ביצה חמה ורוטטת, שזה עתה הוטלה, עוברים את כל הלול הגדול (100 מ' אורך), מפחידים קצת את התרנגולות המקרקרות ובדחילו ניגשים ומבקשים "מאיר אפשר לקבל ביצה?" והוא ניגש אל ערימת התבניות הגדולה ומחפש ובוחר את הביצה הכי קטנה ומניח אותה בעדינות ביד המושטת, ומחייך. "ועכשיו תלכו הביתה". לפעמים כשיש לו מצב רוח טוב הוא גם נותן ללטף אפרוח. וכך בעדינות בעדינות עומדים ילדים ומלטפים אפרוח צהוב ואיש אחד לבן שיער וכפוף קצת, שנראה כמו איזה ברון אוסטרי מכובד אפילו בבגדי העבודה הכחולים עומד ומשגיח עליהם.
מאיר ויגל הוא החצרן. כל מה שצריך מאיר מביא: חומרי כביסה, כיסא שבור, ביוב סתום "צריך לקרוא למאיר ויגל". והוא בא, רוכן ברצינות על מוקד התקלה, וכולם יודעים שאסור להפריע ואסור לתת עצות. הוא כבר יתקן לבד. והוא אכן מתקן.
מאיר ויגל אחראי על הסופר, הוא שוקל מצרכים, מסדר קרטונים, רושם חשבונות ובין לבין מגניב איזה בקבוק בירה, כי מאיר בלי בקבוק בירה זה לא מאיר ויגל. בחריצות בלתי נלאית, בתחושה עמוקה שכל מה שהוא עושה זה הדבר הכי חשוב, הוא מנהל את הסופר. כי הוא מומחה – כבר בווינה ניהל חלקת עסקים בבית מסחר גדול.
מאיר הוא עקשן, כולם יודעים את זה. יודעים שאיתו אי אפשר להתווכח. יש לו דעה נחרצת בכל עניין וכמעט בלתי אפשרי להזיז אותו ממנה. העקשנות שלו הי כמעט מיתוס – "נו לך תתווכח עם מאיר ויגל", ברגע שהוא מחליט הוא עושה: למשל רוחץ לבדו את כל הכיסאות של חדר האוכל לפני החגים. לא צריך עזרה, למאיר עזרה זה רק מפריע.
מאיר ויגל הוא עוף מוזר בחולדה: הוא לא גליציאנער ולא רומני, ולא פולני ובכל זאת חי בשלום עם כולם ונכנס ויוצא בכל הבתים. הוא לא גורדונאי ולא ממש ציוני וכשבא לרחובות מווינה בשנת 1938 הוא בכלל התכוון להגיע לגבעת ברנר. רק אחרי שישב אצל גינזבורסקי ושאל אנשים איפה זה קפה גורדוניה עזרו לו להגיע לחולדה. וכך כמי שחסר כל רקע אידיאולוגי וידיעה מוקדמת על חיי קיבוץ ועבודת כפיים, נכנס לחיי הקיבוץ בכל נשמתו והגשים בגופו ובידיו את המעשה החלוצי.
מאיר נפטר כמו שחי – בגאווה ובגאון. כמו בהחלטה ובידיעה, שהשלים את מה שהיה לו לעשות על פני אדמות, העבודה נגמרה ועכשיו צריך לנוח. קשה לנחם אתכם צילה, עדה, דניאלה, אסף וכל המשפחה. אבל אולי תמצאו נחמה בדברי המשורר:
"אבא שכב במיטה לבנה
קורן אור סמוי
של סבל ושל חכמה
מלמד אותנו לדעת
את סוד השליטה בחיים
עד הרגע האחרון של הכאב.
עד שפסקה נשימה מאפו
לא הפסקתי ללמוד ממנו כבוד."
(דודו פלמה)
נועה עמית
בן 88 היה במותו. יהא זיכרו ברוך