נולדה :   23.11.1908   /   כ"ט חשוון תרס"ט          

נפטרה :   24.1.2000   /   י"ז שבט תש"ס         

  צילה נולדה בעיירה קטנה על גבול אוקראינה בשם הליץ והייתה הבכורה במשפחה בת ארבעה ילדים. אביה היה סוחר טכסטיל והבית היה דל, אך חם ואנושי והדגש בו היה על חינוך. במלחמת העולם הראשונה גורשה המשפחה לצ'כיה למשך שנתיים, בסופן לא היה לאן לחזור והמשפחה עברה לסטניסלבוב.

  מגיל 15 הייתה חברה בתנועת "גורדוניה" והייתה בחוות הכשרה שם למדה והכשירה את עצמה לעלייה ארצה. בגיל 21 עלתה ארצה והייתה בקבוצה הראשונה אשר הקימה את קבוצת "גורדוניה" חולדה. תחילת דרכה בארץ עם קבוצת "גורדוניה" הייתה בחדרה. בשנת 1931 עברה הקבוצה ליער חולדה והתיישבה בחווה שננטשה לאחר מאורעות תרפ"ט. שבע שנים ישבו שם בתנאים קשים ביותר, בלי מים וחשמל. כל עבודה הייתה כשרה בעיניה, עבדה בלול, במטבח ושנים רבות בטיפול בילדים. בשנות העבודה האחרונות עבדה במחסן הבגדים. בכל עבודה שעשתה מצאה סיפוק. כל חייה הייתה מעורה ומעורבת בחיי הקיבוץ ובכל התנאים תמיד מצאה זמן לאהבתה הגדולה – קריאת ספרים.

  הייתה שלימה עם חיי הקיבוץ למרות שידעה לספר על טעויות שנעשו לאורך הדרך. בחולדה הקימה משפחה וזכתה לנכדים ולנינים.

בת 91 הייתה במותה. יהא זיכרה ברוך  

דברים לזיכרה של צילה ויגל

  כמו בשירה של לאה גולדברג: "שירי סוף הדרך" הייתה דרכה של צילה גם קשה, גם ארוכה, אבל גם יפה.

  אני בטוחה שלו היו מבקשים ממנה לסכם את חייה הייתה אומרת שנכון, היה קשה, אבל גם היה הרבה יופי. ובטוחה אני שגם הייתה מסכימה לחזור על אותה דרך בלי הרבה שינויים. כי אחד הדברים העיקריים שאפיינו את צילה, הוא שהיא הייתה שלימה במאה אחוז עם הבחירה שלה בקיבוץ כדרך חיים, ובחולדה כמקום שבו תחייה את חייה עד תום. בקלטת שלה, שנמצאת בארכיון, היא אומרת שאף פעם לא הייתה קיימת לגביה האופציה של עזיבת הקיבוץ. זו הייתה צורת החיים היחידה שבה רצתה לחיות. היא לא נתנה לשום דבר לחדור מבעד לשלמות הזאת של עצמה עם עצמה ומשום כך, אולי ניתן לומר עליה שהייתה מאושרת.

  דווקא בילדותה לא היו לה חיים קלים. היא התייתמה מאימה בגיל צעיר וראתה את עצמה אחראית לנעשה בבית ובמשפחה, עד שאביה, שעליו דיברה תמיד באהבה גדולה, מצא אישה שנייה, שהפכה להיות אימה לכל דבר.

 היא עלתה לארץ בגיל 21, בגיל שבו נוסעים היום להודו או לדרום אמריקה למסעות של חיפוש עצמי, ידעה צילה שהיא חלק מקבוצה שיש לה תפקיד ברור וייעוד מוגדר: להקים קבוצה בארץ ישראל. במובנים מסוימים היה גם זה מעין מסע להגדרת הזהות. כאשר כל אחד מעמיד את עצמו במבחנים של עבודה קשה, סבל, ויתור, פיתוח יחסים עם אנשים אחרים וחיים בקרבה שוחקת, אולי, ובחיכוך מתמיד. צילה הכשירה את עצמה שנים רבות לעלייה המיוחלת לארץ. היא הייתה בהכשרות במשך ארבע שנים בגליציה ובפולין והוותק שלה בהסתדרות ובהכשרות הקנה לה את המקום המכובד מעין כמוהו, בקבוצה הראשונה של "גורדוניה" שעלתה לארץ והתיישבה זמנית בחדרה. בעירה סטניסלבוב שבגליציה עוררה עלייתה לארץ התרגשות גדולה והיא סיפרה תמיד איך כל העיר ליוותה אותה ואת משה הס לתחנת הרכבת בדרך לארץ ישראל.     

  צילה הייתה בעלת חוש הומור יוצא מהכלל. היא אהבה לצחוק ולספר בדיחות וסיפורים מצחיקים. היא תמיד הייתה צוחקת כבר בהתחלת הסיפור כך שהיה קשה מאד לשמוע את סופו, אבל צוחקים כל הזמן אם מהסיפור ואם מהצחוק של צילה. כך למשל, היא אחראית לביטויים: "מרק בלתי אחראי", או "לא באתי לארץ ישראל כדי לעבוד במשק בית", שהפכו לחלק מהפולקלור של חולדה ונכנסו להצגות ולערבי זיכרונות.

  צילה הייתה אישה לא גדולה אבל הייתה לה אנרגיה ענקית שאותה השקיעה בעבודה בחריצות בלתי נלאית ובניקיון. אצל צילה הכל היה נקי, מבריק ומצוחצח. גם היא בעצמה הייתה תמיד סמל הניקיון והלבוש המוקפד וגם הבית שלה ובתי הילדים בהם עבדה. אני עדיין זוכרת את הקריאה שלה: "לא לדרוך על הרטוב" כשמישהו מהילדים רצה להיכנס לבית הילדים שזה עתה גמרה לשטוף את רצפתו.  

  על צילה היה אפשר לסמוך שכל עבודה שלחה על עצמה היא תעשה בצורה הכי טובה. באיזושהי אינטואיציה היא הבינה שחיים מורכבים דווקא מהדברים הקטנים שאותם יש לעשות בצורה הטובה ביותר. לכן הייתה מסורה לכל העבודות שלה, במטבח, במחסן, בבתי הילדים. ועשתה אותם ביושר ובמסירות.

  במשך שנים ארוכות נלחמה בקשיים שהטילה עליה מחלתה, לא ויתרה ולא נכנעה. כמו שאמרתי בראשית הדברים צילה אהבה מאד לקרוא ספרים. תמיד היה מונח אצלה ספר במצב קריאה. היא ידעה גם לדבר על הספרים שקראה, ואני זוכרת שפעם כשקיימתי חוג לספרות התפעלתי מאד מהאבחנות שלה ומהבנתה העמוקה. היא הייתה מאד גאה על כך שלמרות שלא למדה בבית ספר תיכון שלטה ביצירות הספרות של המשוררים הגדולים: שילר, גטה, היינה ואחרים. את זה, היא הסבירה, לימד אותי אבא שלי.

  צילה גם אהבה מאד סרטים, הכירה שחקני קולנוע וידעה הרבה מאד סיפורים עליהם. היא למשל, קראה לדניאלה על שם שחקנית צרפתיה שאותה מאד אהבה. כך שבתוך המסגרת הסגורה והלוחצת של הקיבוץ, העבודה, הבית והמשפחה הייתה צילה אדם פתוח אל העולם, אל האומנות ואל הספרות וידעה להעשיר את חייה והרבה ערכים נוספים. את השילוב הזה בין החריצות והמסירות לעבודתה, האמונה הארוכה ביפי הדרך ובין הפתיחות לתרבות וליופי הערכתי בה.

  נדמה לי שקשה לחשוב על ניגוד גדול יותר בין צילה, הנערה הציונית, החולמת, מבית יהודי בגליציה ובין מאיר ויגל, הברון הווינאי, פקיד הבנק שחיפש את קפה "גורדוניה". ובכל זאת, הם הקימו ביחד משפחה ובית לתפארת, ילדים ונכדים ששניהם היו גאים בהם ואהבו אותם עד בלי קץ.

תנחומי למשפחה ושלא תדעו צער.

נועה עמית