אבא שיקו שלי 26.8.97

תארי לך זיכרון של ציפור או אבן
שקפאו במעופן,
או ברבור צח וארוך צוואר
שקפא בלב האגם,
או זיכרונות ילדות רחוקה
וחיבוק אחרון של אמא
בתחנת רכבת עזובה אי שם,
או דמעה שלא ידעה לדמוע
ונצרבה בלב הנער הנפעם...
או צעקה קורעת לב
של אישה ערומה
בתופת הבלתי נתפשת
של אימת המשרפה,
של צחנת הצואה והזיעה.
ואת עוויתות פניה של אמא מרים
מחפשת בייאוש חסר ישע
( רגע אחרון לפני מותה)
את שיקו הקטן שלה
שאיננו איתה כאן
והיכן... ? ליבה נדם.
ותארי לך את אבא שלי
ממרחק האין סוף,
שאיננו רואה ואיננו יודע דבר,
אבל נמצא איתה שם
ממרחק החוויה והדמיון
וחוסר האונים והחוויה המטריפה
והלב שהתרסק משיברון...
והוא זוכר את האבן שהשליך לאגם הברבורים,
ואת ציוץ הציפורים שקפא במעופן,
את תחנת הרכבת העזובה אי שם
את החיבוק הרועד של אמא מרים
והדמעה שחנקה את הגרון החם .


אבא נפרד מהוריו ואחיו
כנראה בתחנת רכבת עזובה אי שם,
אותה רכבת שלקחה כנראה,
בימים אחרים, את משפחתו למשרפה.
בלורית שערו התנוססה בגאווה,
חלום ההגשמה בארץ הבחירה,
השכיח את הלמות דפיקות הלב
והעצבות נותרה נכלמת מזוהר התקווה...
רק אלוהים לבדו ידע אז
שהוא מושה את אבא שיקו שלי
מתופת גיא ההריגה
אל ישימון הזוי ולא נודע...
אמא מרים חנקה את בכייה
ואבא אברהם הסתיר בין זיפי זקנו
את המבוכה והחרדה,
שמשון ברוניה וסוניה אחזו בדש חולצתו...
והייתה שם דממה קשה ומעיקה,
וזיכרון שנחצב במצבת הלב
והיה שם בליל של בלבול והודיה,
מבוכה, אהבה ותפילה
והיו דמעות שנחנקו בגרונות
ומילים רבות שלא ידעו להיאמר...


איש חולם, תלוש ונפרד
היה אבא שלי,
נושא את תקומת העולם על כתפיו,
אוחז בידיו הרועדות
את ידיות מצערת והגאי הטרקטור D4 או D6
המחריש את אוזניו
ומטלטל מעוצמה את כל אבריו,
כדי שלא יחוש את הצער והבדידות
ואת הכאב שמרסק את חוליות גיבו הצעיר...
רק שלא יידע, רק שלא יקשיב
לזעקות הכבשן והאש,
לנחש הנאצי, יימח שמו,
שאת ראשו כה התאווה לרסק.
אבא שלי קורץ מנוף זיכרונותיו,
מאילו שזכר
ומאילו שחצב בדמיון ייסוריו.
מתוך סלע בבזלת השחור שנחשף אט אט
בסיפורי הזוועה ותעתועי הניצולים
ממחנות ההשמדה וממשרפות הגז,
כמו אזמלים חדים חסרי מעצורים,
עולים הזיכרונות הנוקבים,
סודקים ומרסקים את הלב
אשר לובן באש הכבשנים.
איך אפשר בכלל
לכלוא אש זרה וצורבת כל כך
בסבך נשמתו של נער צעיר ותמים
שזכר את הוריו ואחיו נחרכים באש הכבשנים
שזכר ושוב לעולם לא ישכח.


הדממה איתו קשה מכל,
את כל זיכרונותיו אסף בגלוסקמת אבן,
כבדה מנשוא ואטומה,
אוצר בלום שלא ידע שביב אור
ולא ידע לשכוח ובעקשנות טרח לזכור.
אני זוכר אותו עם כובע פלדה בריטי
ניצב ליד מקלע נ.מ M.G בלב הקיבוץ,
דרוך כמו חנית עם להב מלוטש,
נועץ עיניים בשחקים,
ממתין למפציצים המצריים...
וזוכר כלניות אדומות שקטפנו ביער
ושלל פטריות אורניה צהובות כחלבון שליקטנו יחדיו
ושיר ערש פרטי ששר לי חרש לפני השינה
על "צעצועים ששכבו לישון"
על "דב כדור וסביבון"
ו "רק החישוק עודנו ער"
והוא " מספר ומספר ומספר
איך הוא רץ מהר מהר
מקצה חצר אל הגדר
ומספר ומספר ומספר..."
ואבא שר אך לא סיפר...
ממעמקי שתיקתו וזיכרונותיו
הוא דולה ומגיש לי בחן את אהבותיו.


מעולם לא נפרדתי מאבא שלי,
הוא נפח באחת את נשמתו הזכה
בזרועותיה הרועדות של אימי היקרה
והותיר אחריו שובל עדין וזך,
רקום בחוט זהב של חסד ותום,
מסירות ותשוקה לחיים ולטוב...
האחד שללא מילים ידע לאהוב,
האחד שהשליך אבן בלב האגם
ואדוותה מרחפת שם עבורי לעולם...
האחד שסאת ייסוריו כבר גדשה ממזמן
וגופו הדווי כבר עייף ונכלם
אך עודנו אורג חלומות
על ברבורים בלב האגם
על כלנית אדומה מדם,
על אביו ואימו ואחיו
שמסרו את נפשם על קידוש השם,
השם שמשה אותו מתהום הנשייה
אל חיי יצירה ואהבה...
חום כפות ידיו הברוכות,
רטט קולו ומבטו הטוב,
העצבות הכובשת, הפשטות והתום-
ניצבים בי כגלעד זיכרון
ראשון ראשון
אחרון אחרון
לאהבה וליראה את שמו עד תום.
חגי כהן (1997)