ונזכור את כולם...
כהן ישעיהו (שיקו)

כהן ישעיהו

נולד:  7.9.1908  /  י"א אלול תרס"ח

נפטר :  11.8.1971  /  כ'  אב תשל"א

 

מראשוני העולים של תנועת גורדוניה. היה חבר בקבוצה בחדרה ועימה עבר לחולדה.

ידיים טובות היו לשיקו, בעבודתו במוסך התמסר לא רק כמכונאי, אלא גם כמפעיל כלים, מה שנתן לו את היכולת לאבחן תקלות העלולות להופיע. לא בררן היה וידו הייתה בכל: סדר, ניקיון, עבודה קלה או קשה – לכולן התמסר במידה שווה ביכולת ובכישרון.

בן 63 היה במותו. יהא זיכרו ברוך

לדמותו של ישעיהו כהן

ישעיהו כהן – שיקו בפי כל, נולד בשנת 1908 להוריו אברהם ומרים, בעיר מילניצה אשר בגליציה. למשפחה היו ארבעה ילדים: שני בנים ושתי בנות. אחיו הבכור – שמשון ואחותו נספו עם הוריו בשואה.

  שיקו היה היחיד מביניהם שהשתייך לתנועת נוער ועלה ארצה עם הגרעין הראשון של תנועת "גורדוניה" אשר התיישב בחדרה. לאחר תקופת הכשרה עבר עם הקבוצה ליישב את אדמת חולדה. בשנת 1937 יצא לחופשה מהקיבוץ ועבד בטרקטור באדמות תל אביב שהייתה אז בראשית בנייתה. טובה ושיקו נפגשו כשהיה בא לאכול במטבח הפועלים בפתח תקוה, שם טובה עבדה. הם נישאו וחזרו לחולדה הישנה.

  שיקו עבד במשך שנותיו בקבוצה בענפים שונים, כמו – כרם הזיתים ומחסן הזיתים בו הין כובשים זיתים ומייצרים שמן זית. כמו כן היה ממקימי מכון הזרעים בחולדה, אותו ניהל במשך מספר שנים. שנים רבות עבד במוסך המכונות החקלאיות ובו פיתח קשרים אמיצים עם החברים הצעירים שעבדו בפלחה וביתר ענפי השדה. הוא הצטיין בחוש טכני מיוחד במינו, ולמרות שלא עבר הכשרה מקצועית ידע תמיד לפתור בעיות ולתקן כול תקלה.

  שיקו היה איש צנוע, שקט, ישר וכן עם עצמו ועם חבריו. אהב מאד לקרוא והתעניין בכול מה שנעשה בארץ ובעולם. נאמן מאד למשפחתו ולעבודתו ולכל תפקיד שמילא בקבוצה.

  שיקו ניחן בחוש אסתטי מפותח שבא לידי ביטוי בטיפוח הבית והגינה שלידו, בארגון מקום עבודתו ובגישתו לספרים ולמוזיקה. אהב להתעמק בכתבי אפלטון וכן בכתבי הסופרים הציוניים הקלאסיים, כמו ביאליק, מאפו, טשרניחובסקי ועוד. 

  בכל שנות חייו דאב על בני משפחתו שנספו בשואה וכל כך הצטער תמיד על שלא רצו ללכת בעקבותיו ולעלות ארצה. רק אחותו הצעירה, סוניה, הצליחה להימלט לרוסיה וכך ניצלה מהגורל המר שפקד את ההורים והאחים. במאמצים רבים עלה בידי שיקו להעלות את אחותו סוניה ארצה כשנזדמנה אפשרות לעלות באופן סודי כשעוד שערי רוסיה הסובייטית היו חסומים בפני מי שרצה לעלות לישראל. סוניה חיה בחולדה, למדה באולפן, ואחרי תקופה קצרה בנתה לה חיים חדשים בארץ, נישאה וחיה ברחובות עם משפחתה.

  אושרו הרב ביותר היה להיות בחיק המשפחה, האישה, הבנים והנכדים. אותם טיפח, להם דאג והיה מתנדב בכל זמן לטפל בהם, לצאת איתם לטייל, להשכיב אותם לישון בבית הילדים. היה זה כעין פיצוי על משפחתו שלו אותה עזב בגיל 18 ולא ראה אותם יותר.

  בשנות חייו האחרונות סבל ממחלת ריאות קשה. חשוב מאד היה לו לא להכביד ולא להיות למעמסה על איש במחלתו. בשבוע שקדם לפטירתו זכה להיות הסנדק בברית המילה של נכדו רותם, ולעלות לתורה בבר המצווה של נכדו הבכור רועי. הלך לעולמו ללא סבל או כאב כשמת בשנתו במיטתו.         

תגובות

אמוץ פלג
אמוץ פלג
Friday, November 29, 2013 12:10 PM

אבא שיקו שלי 26.8.97

תארי לך זיכרון של ציפור או אבן
שקפאו במעופן,
או ברבור צח וארוך צוואר
שקפא בלב האגם,
או זיכרונות ילדות רחוקה
וחיבוק אחרון של אמא
בתחנת רכבת עזובה אי שם,
או דמעה שלא ידעה לדמוע
ונצרבה בלב הנער הנפעם...
או צעקה קורעת לב
של אישה ערומה
בתופת הבלתי נתפשת
של אימת המשרפה,
של צחנת הצואה והזיעה.
ואת עוויתות פניה של אמא מרים
מחפשת בייאוש חסר ישע
( רגע אחרון לפני מותה)
את שיקו הקטן שלה
שאיננו איתה כאן
והיכן... ? ליבה נדם.
ותארי לך את אבא שלי
ממרחק האין סוף,
שאיננו רואה ואיננו יודע דבר,
אבל נמצא איתה שם
ממרחק החוויה והדמיון
וחוסר האונים והחוויה המטריפה
והלב שהתרסק משיברון...
והוא זוכר את האבן שהשליך לאגם הברבורים,
ואת ציוץ הציפורים שקפא במעופן,
את תחנת הרכבת העזובה אי שם
את החיבוק הרועד של אמא מרים
והדמעה שחנקה את הגרון החם .


אבא נפרד מהוריו ואחיו
כנראה בתחנת רכבת עזובה אי שם,
אותה רכבת שלקחה כנראה,
בימים אחרים, את משפחתו למשרפה.
בלורית שערו התנוססה בגאווה,
חלום ההגשמה בארץ הבחירה,
השכיח את הלמות דפיקות הלב
והעצבות נותרה נכלמת מזוהר התקווה...
רק אלוהים לבדו ידע אז
שהוא מושה את אבא שיקו שלי
מתופת גיא ההריגה
אל ישימון הזוי ולא נודע...
אמא מרים חנקה את בכייה
ואבא אברהם הסתיר בין זיפי זקנו
את המבוכה והחרדה,
שמשון ברוניה וסוניה אחזו בדש חולצתו...
והייתה שם דממה קשה ומעיקה,
וזיכרון שנחצב במצבת הלב
והיה שם בליל של בלבול והודיה,
מבוכה, אהבה ותפילה
והיו דמעות שנחנקו בגרונות
ומילים רבות שלא ידעו להיאמר...


איש חולם, תלוש ונפרד
היה אבא שלי,
נושא את תקומת העולם על כתפיו,
אוחז בידיו הרועדות
את ידיות מצערת והגאי הטרקטור D4 או D6
המחריש את אוזניו
ומטלטל מעוצמה את כל אבריו,
כדי שלא יחוש את הצער והבדידות
ואת הכאב שמרסק את חוליות גיבו הצעיר...
רק שלא יידע, רק שלא יקשיב
לזעקות הכבשן והאש,
לנחש הנאצי, יימח שמו,
שאת ראשו כה התאווה לרסק.
אבא שלי קורץ מנוף זיכרונותיו,
מאילו שזכר
ומאילו שחצב בדמיון ייסוריו.
מתוך סלע בבזלת השחור שנחשף אט אט
בסיפורי הזוועה ותעתועי הניצולים
ממחנות ההשמדה וממשרפות הגז,
כמו אזמלים חדים חסרי מעצורים,
עולים הזיכרונות הנוקבים,
סודקים ומרסקים את הלב
אשר לובן באש הכבשנים.
איך אפשר בכלל
לכלוא אש זרה וצורבת כל כך
בסבך נשמתו של נער צעיר ותמים
שזכר את הוריו ואחיו נחרכים באש הכבשנים
שזכר ושוב לעולם לא ישכח.


הדממה איתו קשה מכל,
את כל זיכרונותיו אסף בגלוסקמת אבן,
כבדה מנשוא ואטומה,
אוצר בלום שלא ידע שביב אור
ולא ידע לשכוח ובעקשנות טרח לזכור.
אני זוכר אותו עם כובע פלדה בריטי
ניצב ליד מקלע נ.מ M.G בלב הקיבוץ,
דרוך כמו חנית עם להב מלוטש,
נועץ עיניים בשחקים,
ממתין למפציצים המצריים...
וזוכר כלניות אדומות שקטפנו ביער
ושלל פטריות אורניה צהובות כחלבון שליקטנו יחדיו
ושיר ערש פרטי ששר לי חרש לפני השינה
על "צעצועים ששכבו לישון"
על "דב כדור וסביבון"
ו "רק החישוק עודנו ער"
והוא " מספר ומספר ומספר
איך הוא רץ מהר מהר
מקצה חצר אל הגדר
ומספר ומספר ומספר..."
ואבא שר אך לא סיפר...
ממעמקי שתיקתו וזיכרונותיו
הוא דולה ומגיש לי בחן את אהבותיו.


מעולם לא נפרדתי מאבא שלי,
הוא נפח באחת את נשמתו הזכה
בזרועותיה הרועדות של אימי היקרה
והותיר אחריו שובל עדין וזך,
רקום בחוט זהב של חסד ותום,
מסירות ותשוקה לחיים ולטוב...
האחד שללא מילים ידע לאהוב,
האחד שהשליך אבן בלב האגם
ואדוותה מרחפת שם עבורי לעולם...
האחד שסאת ייסוריו כבר גדשה ממזמן
וגופו הדווי כבר עייף ונכלם
אך עודנו אורג חלומות
על ברבורים בלב האגם
על כלנית אדומה מדם,
על אביו ואימו ואחיו
שמסרו את נפשם על קידוש השם,
השם שמשה אותו מתהום הנשייה
אל חיי יצירה ואהבה...
חום כפות ידיו הברוכות,
רטט קולו ומבטו הטוב,
העצבות הכובשת, הפשטות והתום-
ניצבים בי כגלעד זיכרון
ראשון ראשון
אחרון אחרון
לאהבה וליראה את שמו עד תום.
חגי כהן (1997)

הוסיפו תגובה.

Only registered users may post comments.