נולדה :   21.3.1908   /   י"ח אדר ב' תרס"ח       

נפטרה:   10.8.1994   /   ד' אלול תשנ"ד          

נולדה בעיר אושוונצ'ים שבפולין, להוריה נתנאל ופרל גולדברג. מגיל 13 עד 16 הייתה ב"שומר הצעיר". בגיל 16 הייתה בין מייסדי "גורדוניה" באושוונצ'ים. עלתה ארצה ב- 30.10.1930 והצטרפה לקבוצת "גורדוניה" א' בחדרה.

  בשנת 1934 יצאה לביקור בעירה וחזרה ארצה בינואר 1935. יצאה ל'שנת חופש"  וחזרה לתמיד רק ב- 1937.

  בשנות חייה בקבוצה עבדה בעבודות שונות, החל מעבודה בסלילת כביש בגדרה, ובחולדה במטבח ובתור אקונומית ואחר כך במטבח הדיאטה. בשנות עבודתה האחרונות הצטרפה לצוות מחסן בגדים.

  בראיון שנערך עמה אומרת שרה שחייה בארץ ובחולדה היו קשים מאד. העבודה הייתה קשה לה מאד, במטבח, בטיפול בילדים, במחסן הבגדים תמיד היה קשה. גם מבחינה חברתית, היא אומרת באותו ראיון, היה לה קשה מאד. אין זה סוד שפעם אף החליטה לעזוב את הקבוצה וקצת יותר משנה גרו, היא ויצחק בעלה, בתל אביב. אך אז התחילו מאורעות 1936 והם חזרו כדי להיות עם החברים ולהשתתף בהגנה על חולדה. ולמרות שהכל היה כל כך קשה הם נשארו כאן. כשיצחק נפטר לפני 25 שנים היא המשיכה לבדה, בעבודה ובחברה, מנסה, להוציא את הטוב מתוך הקושי. כשהיא נשאלת באותו ראיון איך היא מסכמת את חייה בקבוצה, לאחר כל כך הרבה שנים היא אומרת: " היה לי תמיד קשה בחולדה, אבל עכשיו אני יכולה לומר על עצמי שאני אדם מאושר. מתוך כל הקושי צומח משהו יפה. יש לי ילדים מוצלחים, יש לי נכדים טובים ויפים ואני מרוצה. בכל זאת היה כדאי". לפני שנים כתב עמוס עוז סיפור קצר אני הייתי בטוחה שהוא כתב אותו על שרה, ולכן אני רוצה לקרוא קטע ממנו כאן. נדמה לי שהוא מבטא את התחושה שאותה היא עצמה מתארת:

"על ספסל בין עצי האורן יושבת לה סבתא סלאבה. כל היום עבדה במטבח הקיבוץ. היא קרצפה דודים גדולים, תיבלה והמליחה צלי בקר, טיגנה תפוחי אדמה, מרטה תרנגולות מתות, הדיפה ריח דביק של טיגון, אדי הבישול שימנו את שערותיה הלבנות פניה אדמו ולהטו. היא לא חששה לגעור ולהוקיע ולהתקוטט, גועל נפש אמרה לאשר ראתה גועל נפש, כל היום הבליגה על מכאוב רגליה הנפוחות, היא את שלה עשתה, בלי פשרה ובלי ויתורים. אבל עכשיו, לאור הערב הזה, הנה היא רחוצה, חפופה, לובשת את שמלתה הכחולה, המגוהצת וסנדלי אילת לרגליה העייפות. ויושבת יחידה על ספסל הנוי בין האורים, למטה בארגז החול נכדה הקטן בונה ומחריב מגדלים. סביב סביב לה פריחת ההרדופים ומעל לראשה מתרחש שינוי איטי בשמיים, לנגד עינינו מתחיל, מחוויר ומאפיר אור המדבר השרבי והנה הוא רוך וטהרה. רוך וטהרה ושלום עכשיו בשמיים, ואנחנו רואים ומאמינים שהכל הולך וטוב. לנפשה היא אומרת בלי קול: כמה יפה כאן עכשיו, ואמנם מאפילים הדשאים במורד סובבות ממטרות וריח עשב רטוב מתערב בריח הים הרחוק שהרוח מעבירה אלינו. אין קושי לנוח עכשיו הכל בסדר היא אומרת, כמה יפה כאן עכשיו. עוד מעט יהיה גם קריר".

נוחי עכשיו שרה הכל מאחוריך, האושר והכאב, הצחוק והעצב, המחלה והאהבה. נוחי ואנחנו נזכור אותך כמי שהייתה אחת מאבני המסד של המקום הזה.

שלום לעפרך.     

בת 86 הייתה במותה. יהא זיכרה ברוך