מרדר משה

נולד :  19.4.1905   /   י"ד ניסן  תרס"ה

נפטר " 1.1.1975   /  י"ח טבת  תשל"ה

עלה ארצה ביום האחרון של שנת 1934. בבואו ארצה היה כבר מעבר לגיל 29 ומבוגר משאר החברים. תחילה עבד בפרדס ואחר כך ברפת ושנים רבות ריכז את ענף הלול.

בן 70 היה במותו, יהי זיכרו ברוך

משה מרדר ז"ל

  את משה מרדר הכרתי לראשונה רק לאחר הצטרפות קבוצתנו "ביצור" מנטעים לחולדה. אחרי מספר שבועות של שהותי בחולדה הישנה, פניתי לאשר הלפרין, שהיה אז מרכז משק, שברצוני להצטרף לענף קבוע, ולא לעבוד בבניין או ב"אלף דונם" כפועל יום ושהענף שבחרתי בו הוא ענף הרפת. שני נימוקים היו לי: ידעתי לחלוב ב"ידים", עוד מהבית, והנימוק השני: רצוני לעבוד עם משה מרדר. מעטים היו ענפי החצר בזמן ההוא בחולדה. משה היה מבוגר ממני. הרשימה אותי צורת עבודתו ברפת, הדייקנית והמסודרת, הניקיון ברפת, שבתנאים ששררו אז ברפת הישנה שם היה משהו מהחריג לטובה. התרשמתי גם מהשקט שלו, תמיד בלתי חפוז, ואהבתו לפרות. רציתי אז לחקותו ולהצטרף לצוות. מקום לעובד נוסף ברפת לא היה, ואשר המנוח הציע לי אז להניח יסוד לענף המספוא אשר משרת את הרפת וקשור בה הדדית. שוכנעתי מדברי אשר, קיבלתי את ההצעה והמשכתי בעבודה זו נדמה לי כמעט כתקופה שבה ניהל משה את הרפת, הוא כרכז הרפת, ואני כרכז המספוא. ומאז נקשרנו הדדית עד לסוף דרכו בחיים. משה היה, כאמור, אדם דייקן. אהב סדר מופתי, היה ישר דרך ואהב לעזור ליתר אנשי הצוות. היה מדריך עובדים אחרים בנועם והיה למופת אישי. היה סולח לאדם מהצוות חבר או חברה, שהתקשו להדביק אותו בקצב החליבה, או ביכולת אחרת ובידיעה של רכז הענף. היה בעל הספק רב בעבודה וכל זה מבלי לוותר על שלימות הביצוע, ונדמה היה גם לנו – בלי מאמץ פיזי מיוחד. היה בו איזה ריתמוס פנימי וקצב בעבודה. זכורני כשהיה מחלק בקלשון בידו לכל פרה את המנה שלה המדויקת לפי תפוקת החלב של הפרה. והכל עשה בדייקנות וללא רישול כלשהו. והייתה לו חריצות מפליאה, אהבה לבעל החי – הפרה. וזכורה גם אהבתו המיוחדת ל"מלכת העדר" שלנו, לפרה "עופרה", לרוב רק הוא היה חולב אותה. ול"עופרה" שלו היה קוצב כמובן, מנת ירק גדולה יותר... כי אכן הגיע לה. אך היינו רואים איך שעשה זאת מתוך אהבה ומסירות.

הייתה לו למשה מרדר עין בוחנת, ומספיק היה לו להציץ בבוקר ולהעיף עין על עדר הפרות שלו ומיד ידע מה קרה בין חליבה לחליבה. והיה חש מי לא מרגישה טוב. לא פעם היה אומר לי: "הבט דוד, גם בין הפרות יש בעלות מזג טוב, ולהיפך, וכן פרות נבונות וסתם פרות". כמובן משה אהב את אלו שהיו נבונות ובעלות המזג הנוח.

בעבודה ברפת ולאחר שנים בלול הובלטו במשה מרדר אופיו הנוח, עקשנותו במובן הטוב של המילה, משה המעמיק בידיעה, השואף לשלמות, מסירות בלתי נדלית לקידום הענף שעסק בו. משה היה עצור בדיבורו, אך בעל נימוסים אנושיים ויסודיים. שקל כל מילה שאמר בכובד ראש, נזהר מלהציע או להזהיר, בטרם היה בטוח בצדקת דבריו ובדיוק הדברים הנאמרים על ידו. אהבתי את כתב ידו היפה של משה, את היושר שבו. בתקופה שהיה רכז הרפת, לא ניהלתי רישום הספקת הירק לרפת. ידעתי שאצל משה הרשימות מדויקות ומסודרות, והן נקבעות בדיוק המרבי, אם כי בתנאים ששררו אז, לא נשקלו הכמויות אלא הכל היה באומדן. ידעתי נאמנה שלמרות שהיה רכז הרפת הוא לא יקפח את חשבון המספוא. ההערכות שלו נעשו תמיד ביושר פנימי כי לא ידע אחרת.

  למרות שאחר כך עברנו שנינו לענפים אחרים, נשארנו ביחסים חבריים ובהערכה הדדית. אהבתי את משה כאיש עניו, עם עושר רב, איש תרבות שקט ולא מתרברב. היה כל השנים איש החובה השלם בדרכו שבחר לעצמו. ועל אף העובדה שהיה באופיו איש סגור במידה רבה, בכול זאת היה באישיותו מן היקר והמושך.

  הלך מאיתנו אחד מעמודי התווך של הקבוצה שלנו, וזיכרו ינון בקרבנו כול הזמן.         

דוד חיימוביץ'