צוקרמן שפטל

נולד:   5.10.1915   /   כ"ז תשרי תרע"ו       

נפטר:   31.1.1994   /   י"ט שבט תשנ"ד       

  עם בואו לחולדה בסוף 1937 היה בן 23. הוא היה הראשון שיצר כעין כימיה עם כל החברים הגליצאים ללא כל לבטים או חבלי קליטה. למדנו מיד על תכונותיו הבולטות כמו הפתיחות, הקשרים עם החברים, מצב רוח טוב ונטייה לשירה בכל עת. גישה פשוטה לכל דבר, לכל נושא שעמד לדיון. באהבה רבה הזכיר מדי פעם את שנות פעולתו בתנועת "גורדוניה" ובמזכירות "החלוץ" בבוקרשט.

  חונך ברוח היהדות , והיה בן-בית במקורות ובעל ידיעה רבה בעברית. הדבר התבטא בכתיבתו הקלה  ברשימותיו בעלון הקבוצה במשך כ- 35 שנות עריכתו, יבול בלתי רגיל של אדם אחד, אשר ליוה את חיינו בתיאורים ובליבון הבעיות הרבות שעמדו על סדר יומנו בקבוצה... דמותו החיובית בכל -  הקרינה נוגה על סביבותיו.

שפטל ז"ל

לפני כשישים שנה באו ריבה ושפטל לכאן, צעירים, נלהבים, מלאי חלומות. לא כל חלומות נעוריהם התגשמו: אולי הדרך היחידה לשמור על חלומות לפני כל אכזבה היא לא לנסות להגשימם. ריבה ושפטל וחבריהם זכו להגשים הרבה.

לא הכל. שפטל וריבה ז"ל היו תחילה בנטעים, ואחר כך כאן בחולדה כול השנים, מלבד התקופה שבה יצא שפטל ללמוד מטעים בגבע.

כשישים שנה חיו כאן ריבה ושפטל, חיי אהבה ומסירות ושמחה.

  עכשיו ניצב ארונו של שפטל ליד הספרייה, שבה ישב שעות רבות, הוציא לאור במשך עשרות שנים את עלון חולדה, נזהר בחופש הדיבור ונזהר גם בכבודם של אנשים. במשך עשרות שנים היה ספרן, דאג לנו שנקרא את מיטב הספרים ולפעמים ניסה בעדינות לדאוג לנו שלא נקרא מה שלא טוב. אבל בכל השנים הרבות האלה לא הקים לו אף שונא אחד, אף יריב אחד, למרות קשיי החיים והמחלוקות העקרוניות והאישיות. שפטל היה איש טוב,

  חם לב, אדם שמח ואוהב חיים. וכך גם נזכור אותו: הולך ושר. יושב עם רעיו ומשוחח. נרתם לכל עבודה, בכרם, בשדה, במטע. קורא ומחליף דעות.ושוב, תמיד

תמיד, הולך בשבילי הקיבוץ קיץ וחורף, הולך ושר תמיד.  

  ואפילו בסוף חייו כשהמחלה הרעה עשתה בו שמות, כשזיכרונו אבד לו, עדיין היה אור-שמחתו מהבהב מתוך האפלה: איש חם ומלבב, שהאחיות בבית החולים גם הן קלטו את החום והאור ושמחת הלב הבוקעים מתחת לענן שהלך וכיסה אותו.

  עד הסוף נלבב ומאיר פנים. המילה "תמים" בעברית אין פרושה "נאיבי" כי אם שלם. שפטל היה כל חייו איש תמים ואוהב אדם.  

  עכשיו כשחבריו וחברותיו של שפטל אולי חשים אכזבה ומועקה על הדרך שאליה נקלע מפעל-חייהם, אולי נכון לומר להם: אתם אנשים נפלאים, מה שעשיתם בימי חייכם, אתם החלוצים הנלהבים והמסורים, אין בעולם הרבה אנשים שהצליחו לחולל וליצור כל כך הרבה, והם כה מעטים, בנסיבות כל כך קשות.

  עכשיו ליד ארונו של שפטל נאמר גם לו וגם לכם, הוותיקים: תודה לכם על מפעלכם.  

עמוס עוז