צימר מינה
נולדה: 25/9/1913 / י"א אלול תרע"ג
נפטרה: 12/2/2005 / ג' אדר א' תשס"ה
מינה הייתה אדם מיוחד במינו. עוד אחת מדור הנפילים שבנה את הקיבוץ והמדינה – ועוזב אותנו. אישה שחייתה חיים מלאי סיפוק, עשייה, הגשמה ועניין. שלא נתנה למכות קשות שניחתו עליה – אישיות ופיזיות – להכניעה. אישה שבמשך 91 שנותיה רכשה עוד ועוד אנשים שאהבו אותה, הוקירו אותה וחיפשו את קרבתה. עד סוף ימיה התווספו עוד ועוד אנשים מכל הגילים והמינים לרשימה זו. אני הצטרפתי לציבור זה כשהייתי בת 10 ומינה הוציאה אותי מ"עבדות לחרות" כשלימדה אותי לחפוף לבד את שערי הארוך ולקלוע אותו ל – 4 צמות שהיו נהוגות אז. זו הייתה תחילתה של ידידות עמוקה. פשוט אהבתי את מינה – כילדה וכחברה.
מינה נולדה בסטניסלבוב שבפולין, בבית ציוני מאד ובעיר מלאה ביהודים ציוניים. באופן טבעי, בעקבות אחיותיה הבוגרות נכנסה לתנועת "גורדוניה" בגיל 14. נעוריה של מינה היו מלאי פעילות ועניין. בתוספת לתנועה עסקה גם בספורט ובקריאת ספרות יפה, אבל בעיקר הייתה מלאה באהבה הגדולה שנרקמה בינה ובין יצחק ז"ל. הם נישאו בסטניסלבוב כשמינה בת 19 בלבד. הייתה זו אהבה שלא פגה כל השנים, למרות החיים הארוכים בלעדיו. בשנת 1933 הגיע הזוג הצעיר לארץ, הצטרף לקבוצת "גורדוניה" ג' שהתאחדה עם קבוצת "שחריה" במגדל, ומשם בבוא העת – יחד עם כל הקבוצה לחולדה כהשלמה לגורדונאים שכבר היו שם. מינה ילדה כעבור זמן קצר את אלפא, הילד הראשון לקבוצת חולדה.
מינה עסקה בעבודות רבות, ביניהן קשות מאד פיזית, אבל זוכרת את התקופה הזו רק לטובה. למינה נוספה עבודה מיוחדת, מעבר לעבודותיה הרגילות: יצחק הקים תחנת קשר בחולדה מטעם ההגנה, ומינה, שעברה קורס בנושא, עזרה לו בהפעלת התחנה. יצחק היה מדריך ארצי, נעדר רבות מהבית ומינה מילאה מקומו בשידורים ובפענוח – פעילות בלתי חוקית, מאמצת ורבת אחריות. בימי מלחמת העולם, פעילות זו בתחנת האלחוט הייתה מסוכנת כפליים כי נחשבה לריגול והעונש הצפוי על כך כמובן – מוות.
כולנו בחולדה מכירים את סיפור הסתרתו של מכשיר האלחוט מהבריטים בעת חיפוש הנשק בחולדה. למינה, שהייתה אחרי לידתה של נאוה, ביתה השנייה, הייתה סיבה לחשוש לחייה אבל היא פעלה בקור רוח ותושייה בלתי רגילים והצליחה במשימה. סיפור מופלא זה על פרטיו הפיקנטיים הפך מזמן לעניין מרכזי במורשת של חולדה. אחרי המלחמה עברה מינה לטיפול בילדי בית הספר ומשם לשנים רבות של טיפול בגיל הרך. רק בגיל 65 יצאה מעבודה בבתי הילדים ועברה לתפירה – עבודה שעשתה בכישרון רב עד השנה שעברה.
מינה שכלה את יצחק, אהבת חייה, בגיל צעיר, עם ארבעה ילדים כשצביקה עוד פעוט ממש. היא עשתה מאמצים רבים לחיות ולתפקד בעולמה שנחרב – למען הילדים. כשנפל צביקה במלחמת יום כיפור, ביום השנה ליצחק, הייתה זו מכה איומה. פצע שלא מגליד, אבל מינה בעוצמתה האישית לא נתנה לעצמה להידרדר לייאוש ולדיכאון. מינה חייתה חיים מלאים, למרות המכות ויכלה אפילו ליהנות מהם. יכולת שאני ואחרים מאד מעריכים.
עשר שנים אחרי שהתאלמנה מיצחק, לפני נפילתו של צביקה, התחתנה מינה עם אפרים אבנרי שהתאלמן מפשקה. מינה תיארה את החיים עם אפרים, ידיד קרוב כל השנים , כיפים מאד, מלאי הבנה וחברות. אותה קירבה ומשפחתיות אפיינו גם את יחסיה עם משפחתו של אפרים.
אבל מינה התאלמנה גם מאפרים, והייתה זו מכה נוספת. מינה לא נכנעה גם הפעם ושוב גרמה לנו להתפעל מאישיותה ועוצמתה הפנימית, התפעלות שליוותה אותנו עד סוף ימיה בכל שלב ומעבר בחייה. מינה משאירה לנו זיכרון מיוחד שטוב ונעים לשמר וללמוד ממנו.
בת 91 הייתה במותה. יהא זיכרה ברוך