צ'פליק בת שבע (שורה)

נולדה :  1918  /  תרע"ח

נפטרה:   6.1941  /  סיון תש"א

הגיעה לחולדה עם קבוצת "ביצור".  בגיל  23 לקחה את גורלה בידה.

העץ הנגדע

באופנים שונים מגיח המוות ומכלה את טרפו – האדם.

  מי כמונו בני דור ההפלגה, נתנסה יותר בצורותיו המשונות והאכזריות, את גורלנו לחיות בתקופת המחצית "הראשונה" של המאה העשרים, על מלחמותיה הגדולות והתפתחות טכניקת השמד והכיליון שלה...

  בשנות חיינו בחולדה מתו עלינו נפשות יקרות ואהובות מתו במגיפה, נהרגו בידי פראי אדם וצמאי דם-נקיים מבין שכנינו, מי בידי שמים ומי בידי ידיו הוא, ידי האדם עצמו. כן, פקד אותנו המוות לאחרונה גם בצורה זו, וחבל.

  הרבה פורענויות ואסונות כופה עלינו הגורל, גורלנו בתור יהודים, בתור חלוצי העם ובוני הארץ, גורל תנאי החיים הקשים, ולבסוף מלחמה זדונית. הנה שם האדם קץ לחייו. לחייו היקרים, לעצמו ולאחרים, ומכניס את עצמו במו ידיו למערבולת גורמי האסונות. כי אם לכאורה, כל אדם הוא חופשי לעצמו ואחראי לחייו הוא, בכל זאת קיימת גם אחריות לנשארים אחריו, למשפחתו, לאבא אמא היקרים, לחברה שבה הוא נמצא. ויש משום כעס עצור וטרוניה למתאבד – למה הוא עולל ככה למשפחתו, לסובבים אותו. ואם יקרה מאד היא נפש האדם - כל אדם - בזמנים שקטים ורגילים – שבעתיים תיקר בימים אלה כשהדם ניגר כמים...

  מה עוללת לנו, שורה, מה עוללת להורייך השכולים, לאחיותייך הקטנות, לבני משפחתך? מה עוללת לנו, לקבוצה הזאת. והן היית צעירה ורכה בשנים. כל החיים והעתיד היו לפנייך.

  זכורני לפני שנים, בערבות בסרביה הדרומית נפגשנו. היא הייתה עוד ילדה וכבר חלמה על עתידה, על הכשרה לקראת הארץ, על חיי קבוצה ועבודה. נערה ערה הייתה, בעלת מרץ פזיזה ועליזה ותמיד צוחקת. ולשיר ידעה יפה שירים רוסיים עסיסיים, שירי עבודה וטבע, שירי השתפכות הנפש.

  חייתה חיים ערים בהסתדרות, בסניף "גורדוניה" במקומה הכירו במרצה ובכישרונותיה. הייתה מנהלת בהסתדרות, נשלחה לסמינריון ארצי הייתה משתתפת בכינוסים, מושבות קיץ ופגישות, וכן בהכשרה הייתה נמנית בין החרוצות, העליזות והאהובות.

  רבות סבלה את ייסורי העלייה, מחסור בכסף, בכיות בעלייה, ןבינתיים היא נשארה בין האחרונות שעלו ארצה מבין חבריה וחברותיה.

  וכאן בארץ פנתה לחולדה למרות גילה הצעיר ולמרות ידיעתה כי פה קשה יהיה לה להתאקלם בתוך חברה מבוגרת יותר. בכל זאת קיוותה. התאכזרה לה המציאות. התאכזרה לה החברה, התאכזרו לה החיים. אחת מהכי אמיצות הייתה בינינו והאומץ לב הזה ל מצא לו כנראה דרך לחיינו הפרוזאיים, לחיינו הקשים הדורשים אף הם אומץ לב. ותיתן את כל האומץ שלה לאקט הנמהר הזה והיא עוד רכה בשנים והחיים עוד לפניה, ואומץ ליבה ורצונה החזק כה נחוצים לנו בימים קשים וטרופים אלה.

שפטל צוקרמן