נולד:   8.10.1933   /   י"ח תשרי תרצ"ד     

נפטר:   25.7.2011   /   כ"ג תמוז תשע"א       

  החיים והמוות הם שני צדדים של אותו מטבע הקרוי אדם. כולנו יודעים שבאיזשהו זמן, באיזשהו מקום המוות יאסוף אותנו אליו. כך שבעצם המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. כך זה לגבי כולם, אבל לא לגבי יוסי. המילה מוות לא הסתדרה עם אישיותו ולא הסכימה להיות הצד האפל של חייו. איש לא גדול בממדיו, אבל כל דבר בו היה תמציתי ומרוכז כאילו אגר לתוכו את כל השמש, המים, החום ושפע הטעמים והיופי שהחיים יצרו. כמו פרי או ירק שככל שהם קטנים יותר כך הם מרוכזי טעמים וריחות ומהווים בעצם את התמצית של מהותם.

  יוסי הגיע לחולדה בתחילת שנות החמישים ומיד יצר את מה שאני קוראת היום "אפקט יוסי קורץ". אני רוצה לתאר אותו כפי שראיתי מ"מרומי" גילי באותה תקופה: בחור לא גבוה, רזה, בעל בלורית שחורה, מגולגלת כמיטב האופנה הצברית של אותם ימים, שפם בנוסח קלרק גייבל, הליכה של רקדן, חזה מובלט ומורם, מותניים צרים והעיניים, העיקר העיניים – הכל היה בהן: שמחת חיים, נחישות ורצון אבל בעיקר הזיק הנערי, הקריצה הממזרית, כאילו אומר: יש המון דרכים לחיות, אני בוחר בדרך השמחה. יוסי, מיד עם בואו לחולדה הילך קסם עלינו, הילדות הקטנות. היה מספיק לומר "הנה יוסי קורץ" וכולנו היינו נכנסות לתזזית. קטנות היינו, אבל במין חוש נשי שאבנו את הקסם החד פעמי הזה שלו, מה שקוראים שרמנטיות, או במילה רצינית יותר כריזמה.

  בתוקף קשרי עם אריאלה הייתי עדה לתחילת הרומן שלו עם איתנה. בתמרון הגדול שלפני מבצע קדש מילאנו, הילדים, תפקידי רצים או קשרים וכך נחשפנו לשיחות הרומנטיות בין יוסי לאיתנה כפי שקלטנו אותן במכשירי הקשר. יוסי ואיתנה היו בעיני זוג של נסיכים מהאגדות. הבלונדינית היפהפיה עם הבחור שכל הבנות חלמו עליו. לקסם הזה תרמה גם הסודיות שבה התנהלה מערכת היחסים הזאת, שאף אחד לא יידע. הסיבות יתבררו בהמשך.

  על רחבת הריקודים, בחדר האוכל או במועדון של חברת הנוער לא היה ליוסי מתחרה ולמרות שרקד ריקודי עם, דבקות עם המטפחת הלבנה וריקודי רועים עם המקלות והפרוות, עיקר היופי שלו בא לידי ביטוי דווקא בריקודים הסלונים. בבגד שחור הוא היה עולה על הרחבה עם איתנה ונשימתי הייתה נעצרת, וזה כך עד היום בזיכרוני, כאשר רקדו לצלילי ה"לה- קומפרסיטה" את הטנגו לשניים.

  יוסי התחבב מיד על ותיקי הקיבוץ. ניסיתי לחשוב מדוע הוא החליק אל תוך הסיטואציה הקיבוצית כמו יד לכפפה. נדמה לי שהתשובה לכך היא שהוותיקים הביטו עליו וחשבו על עצמם. גם הם עזבו בית בגיל צעיר, גם הם באו למקום חדש והיו צריכים להקים יש מאין, לבנות את עצמם בד בבד עם בניית הקבוצה. יוסי הביא עמו גם מטען של יהדות שלמד בבית ובבית הספר והיה מסוגל להתבדח עם הוותיקים גם על תורה שבעל פה, ובדרך זו השיב אליהם זיכרונות מבית אבא. אל תוך הרצינות הכמעט קודרת שלהם נכנס הבחור הזה, שהיה כמותם אבל אחר. בעוד הם כבדי ראש ורציניים היה הוא עליז וחוצפן וכמעט קל דעת. הם הסתכלו בו והיו מוקסמים (לפחות אבא שלי כך, אבל אני יודעת גם על רבים אחרים). ואולי בסתר ליבם ראו בו את מי שמייצג את משאלותיהם הכמוסות.

  קלות הדעת, לכאורה, והחוצפה שלו הקשו עליו דווקא כאשר רצה להתחתן עם איתנה, ואפרים התנגד לנישואים האלה, בגלל שיוסי הוא "ז'וליק", כך הם קראו לו: שובב או פרחח. כוח השכנוע והאהבה ובעיקר הנחישות של יוסי ושל איתנה המסו אפילו את לבו של אפרים שאחר כך התאהב ב"ז'וליק" הזה אהבה גדולה.

  אבל יוסי היה גם איש של אדמה. אני זוכרת אותו בתקופות של קטיף המלונים, הדילול בכותנה ובאבטיחים, הולך בסנדלים בשדה ומדי פעם מתכופף וחופן רגב אדמה ומפורר אותו בין אצבעותיו ושואף את הריח הנפלא הזה אל ריאותיו.

  מומחיותו והתפיסה המהירה שלו הביאו אותו בהמשך לניהול מכון הזרעים עם החמניות וגרעיני הדלעת והאבטיח שכולנו אהבנו כל כך. אישיותו הנדירה, המרגיעה, יחד עם כישוריו החברתיים הובילו אותו אחר כך גם לתפקיד המזכיר.

  ליוסי היה חוש הומור וחכמה עממית מיוחדת. כולנו יכולים לצטט את אמרותיו עד היום. רק לדוגמה: פעם, כשאחד הילדים התלכלך מאד יוסי אמר לאיתנה: "נו, מה את אומרת? נרחוץ אותו או נעשה חדש?" כשאיתנה הייתה בסוף ההיריון עם אחד הילדים היא החליקה בחדר האוכל ונפלה. מיד לקחו אותה לקפלן וכולנו חשבנו שהנה תתרחש הלידה. אבל כלום לא קרה והיא חזרה הביתה באותו יום ואז אמר יוסי: "עוגה לא יוצאת מהתנור לפני שהיא אפויה". אני משתמשת במשפט הזה עד היום.

  יוסי ואיתנה היו הזוג הראשון של בת משק שהתחתן בחולדה, אותה חתונה מרהיבה בבית הרצל שזה עתה נחנך, שנכחו בה גדולי האומה, החל מיו"ר הכנסת, שפרינצק, וכולל כמובן את פנחס לבון והרצפלד. למחרת נאלצו לבטל את ישיבת הכנסת, כי כולם חטפו קלקול קיבה. יוסי ואיתנה הקימו את המשפחה הכי גדולה שהייתה בחולדה – ששה ילדים. אני בטוחה שהם לא הצטערו על זה אף לרגע וההוכחה לכך באה לידי ביטוי בהתגייסות השלימה של המשפחה בעת הצורך ובעיקר בחודשיים האחרונים. התגייסות שבאה כולה מאהבה.

  אני מדברת על זיכרונותי מיוסי, אבל אני רוצה גם להודות לו בנימה אישית: כשיורם בא לחולדה היה זה יוסי שקלט אותו. הוא זיהה את הפוטנציאל והחליט שזה פרויקט שכדאי להשקיע בו וכך הכניס אותו לעבודה בפלחה ואפשר לו להתמחות בעבודות על מכונות חקלאיות ולהוכיח את יכולותיו. מהתקופה הזאת צמחה ביניהם חברות אמת שנמשכה עד הימים האחרונים. הייתה זו חברות שבשתיקה, שבה אפשר גם לשבת ולשתוק ביחד ובכל זאת לומר הרבה.

  ולבסוף, אני רוצה לומר עוד דבר אחד על האופן שבו ניהל יוסי את יציאתו מן העולם. האומץ, נחישות ההחלטות שקיבל, מתוך מחשבה שכל אדם אחראי לחייו ואחראי גם למותו, הפליאו אותנו מצד אחד, אבל לא הפתיעו אותנו מצד שני. הוא מת כמו שחי –  באצילות ובגאון.

  עכשיו הוא חזר לחולדה, שהייתה ביתו כל כך הרבה שנים ובעצם לא עזב אותה מעולם, סיפורי הוותיקים, בורך וינצ'ו ומשה הס, שרק מי שהיה בחולדה יכול היה להבין, היו חלק משיחותיו וממחשבותיו. הגעגוע לזמן ולמקום היה עמו תמיד.

  בצעדי ריקוד, בבגדים שחורים, אתה עוזב אותנו היום, יוסי. קשה לי לחשוב על עולם בלעדיך.

תנחומינו, של יורם ושלי, למשפחה הגדולה, המורחבת, לאיתנה, לילדים, לנכדים, לאברהם ולדפנה, לאריאלה, חברתי האהובה, ליעקב ולחיים, זכרו של יוסי יאיר את דרכיכם בכל אשר תלכו.                         

נעה עמית

בן 77 היה במותו. יהא זיכרו ברוך