פנטו אהרון

נולד:   5.9.1935   /   ז' אלול תרצ"ה            

נפטר:   7.2.1994   /   כ"ח תמוז תשנ"ד         

  אהרון היקר שלי,

  אני לא מסוגלת להאמין שלא אראה אותך יותר ולא אשמע את קולך המרגיע. כל כך הרבה תכניות עוד היו לך בשבילנו ובשביל הילדים והכל נקטע בחטף.

  אנשים נכנסים אלינו ומספרים עליך, איך עזרת לכולם, הקשבת בסבלנות, הרגעת, והעצות שלך תמיד היו הטובות ביותר. מי כמונו במשפחה יודע שזו האמת. אם דאגתי, אתה תמיד היית האופטימי. בעבודה שלך התייחסת לפועלים באותה דרך אבהית בה התייחסת לכולם. להורים שלי היית ממש בן וכן להניה. הם ידעו שיש להם אוזן קשבת אצלך ותמיד תעזור להם.

  ידעת לנצל היטב את שעות הפנאי, אהבת מאד לצלם ולהסריט ותיעדת את גידול ילדינו ואחר כך הנכדים. אהבת לשחות והיית גומע קבוע את 40 הבריכות שלך, ואז יושב לקרוא. היית קורא הרבה ספרים בעברית ובגרמנית. לאחרונה כל ערב, ישבת ליד המחשב שאתה דואג לך לעיסוק לתקופת הפנסיה. כמה חבל שלא זכית להגיע לתקופה זו וליהנות מהילדים הטובים שלנו ומהנכדים החמודים.

  אהרון אתה נמצא בכול פינה בבית ובכול רגע ורגע במחשבותי. בכל בעיה אני אומרת לעצמי, איך אהרון היה מגיב ומה היה עושה, ואני משתדלת ללכת בדרכך. אתה תחסר לי מאד, היית בשבילי בעל, חבר ואבא.

הייתי איתך מגיל 18 וממש גידלת אותי. קשה לי להאמין שאינך יותר לצידי.                  אנו נעשה הכול כדי להיות ראויים לך.

בן 58 היה במותו.

צילה פנטו

מתוך ראיון ב"במחנה" – 1977

"....עכשיו טוב לי – אבל לא תמיד פינקו אותי. עברתי את השואה כילד בן שבע או שמונה. ברחתי עם אימא שלי מאוסטריה ליוגוסלביה, וחודשים ארוכים הסתתרתי ביערות, שלא ילכדו אותי תומכי הנאצים. אחר כך נתפשתי – ונזרקתי לתוך כלא יוגוסלבי, כחשוד בסעיף "יהדות". ישבתי שם חודשים, בן מאות "חשודים" כמוני, רובם מבוגרים. ראיתי איך מענים אנשים, מרסקים להם את העצמות, תולים אותם בלב הרחבה של הכלא. הייתי ילד קטן, אבל ידעתי שהסוף שלי קרוב והם רק מחכים שאגדל קצת, כדי לחסל אותי במקום... הם חיפשו ולא נמצא להם התירוץ לזה, לא נכשלתי בלשוני, ולא הודיתי שאני יהודי. תעודות לא נמצאו עלי וכשניסו לחקור אותי, טענתי שאני לא יודע איפה אימא ואבא שלי, ובכלל לא יודע מה זה יהודי. שיחקתי להם את המטומטם המסכן המושלם. ילד תמים, שאיבד את אבא ואימא ורוצה שיעזרו לו למצוא אותם. וזה עבד. היו ידידים גויים שהכירו את הורי ורצו לעזור לי. הצליחו להוציא אותי משם וגם אימא שלי ניצלה. רק אבא לא הצליח והם חיסלו אותו".

ב- 1950 הגיע אהרון לארץ, עם קבוצה קטנה של צעירים יהודים-אוסטריים, ונכנס לחברת הילדים של קיבוץ חולדה. התגייס עם המחזור הראשון לצבא, התקבל לחברות והקים משפחה עם צילה.             

יהא זיכרו ברוך